אתר משפט ועסקים

"לידה שקטה" היא מונח מקובל לתיאור תופעה רפואית של לידת תינוק מת כתוצאה מנסיבות בריאותיות שונות ומגוּונות. על אף נסיונות שונים לחשוף את הציבור הרחב לדבר קיומה של התופעה, נכון לשנת 2023 נדמה כי אין מודעות ציבורית והבנה חברתית לתופעה הכאובה ולהשלכותיה, לא כל שכן מודעות משפטית. המטרות המרכזיות הניצבות בבסיסו של מאמר זה נחלקות לשתיים: האחת, עריכת דיון אקדמי בתופעת הלידה השקטה, שבמסגרתו יוצגו נקודות מבט שונות על אודותיה, תוך הדגשת היבטים שונים הנגזרים ממנה, כגון מבעים סוציולוגיים ותרבותיים; והאחרת, עריכת דיון מקיף בנקודת המבט המשפטית על תופעת הלידה השקטה ובמשמעויותיה. באופן זה תוצג המסגרת הנורמטיבית בישראל המסדירה את הזכויות המשפטיות המוענקות לבני זוג שחוו לידה שקטה, תוך הצצה להסדרים משפטיים הקיימים בנושא זה בחלק ממדינות העולם. בהמשך הדברים אעמוד על האתגרים המרכזיים הגלומים במצב המשפטי השורר כיום, בהינתן הפערים הדרמטיים בין המציאות הרפואית בבתי החולים למציאות המשפטית בספר החוקים. כפועל יוצא מכך אציע לערוך שינויים אסדרתיים מסוימים על מנת לסייע לבני זוג שחוו לידה שקטה בשיקום, בעיבוד ובתמיכה. במסגרת השינויים המוצעים להענקת מעטפת סוציאלית הולמת אציע להעניק הכרה רחבה יותר בהתייחס לזכויות הניתנות כיום ליולדת שחוותה לידה שקטה, וכן להרחיב את ההכרה המשפטית כך שתחול גם על בן הזוג או בת הזוג שחוו עם היולדת את הלידה השקטה. הדיון במצב המשפטי הקיים בישראל ביחס לסוגים שונים של הפסקות היריון עשוי גם לאפשר דיון ציבורי מקיף למען קידומן של יוזמות חקיקה – כגון תיקון חוק הביטוח הלאומי וחוק עבודת נשים – אשר נדמה כי נחוצות מאוד. הצעדים השונים שיוצגו לאורך המאמר, הן במישור המשפטי והן במישור החברתי, עשויים לתרום לכך שלידה שקטה תחדל להיות תופעה משפטית שקטה.

להמשיך לקרוא ←

המאמר מציג ניתוח תאורטי חדש להסדר הקבוע בחוק החברות, התשנ"ט־1999, בעניין הצעת רכש מלאה. מן ההסדר עולה קושי דוקטרינרי המתבטא בסתירה בין דיני החברות לבין העקרונות של דיני החוזים. בפרט, מתעוררת השאלה מדוע המחוקק מעניק לבעלי מניות המיעוט שהסכימו להצעת הרכש המלאה, באופן רצוני ומודע, זכות לתבוע סעד הערכה, קרי, לבקש מבית המשפט להעריך מחדש את מחיר העסקה.

למאמר שני מהלכי טיעון. ברובד התיאורי, לשיטתנו, ניתוח ההסדר מבעד למשקפיים של גישות קלסיות – דוגמת תאוריות של "צדק מתקן", "ניתוח כלכלי של המשפט" ו"צדק חלוקתי" – מעלה קשיים משמעותיים בפרטי ההסדר. הצגתן של הגישות הקלסיות מדגישה לשיטתנו כשלים דוקטרינריים אשר אינם ניתנים ליישוב. עם זאת, ננסה להראות כי ניתוח ההסדר לאור התאוריה של "צדק ביחסים" פותר את הקשיים האמורים. נציע כי ניתן לראות בהסדר, ברוח העקרונות של תאוריית הצדק ביחסים, את מימושם של עקרון השוויון המהותי (בין בעלי המניות בחברה, לרבות בעל השליטה) ועקרון האוטונומיה. לאחר מכן, ברובד היישומי, המאמר מספק תובנות בנוגע להתאמתם של מרכיבי "השווי ההוגן" לתאוריה וכן ביחס להצעות שהועלו להקשחת המנגנון של הצעת הרכש המלאה.

להמשיך לקרוא ←

בעקבות ע"א 6266/19 מדינת ישראל נ' אבנון (25.8.2021)

בעניין המינהל האזרחי באיו"ש נ' אבנון קבע בית המשפט העליון כי המדינה זכאית לתבוע מעובד ציבור שסרח את שלמוני השוחד שקיבל. אולם הבסיס המשפטי לקביעה זו, המתבקשת מאליה, עורר קשיים ניכרים. בהניחו כי עילה באמונאות ועילה בעשיית עושר ולא במשפט מובילות לסעד זהה, יצר בית המשפט יצור כלאיים מוקשה מבחינת שני הדינים גם יחד. מאמר זה נתלה אפוא בפסק דין אבנון כדי להציע דיון בשני מישורים: האחד מעשי, אשר ממוקד בתביעות אזרחיות בתרחישי שוחד בשירות הציבורי, בתאגידים ובנסיבות מסחריות דומות, ובכלים המשפטיים הזמינים לשם כך; והאחר מתרחב לעיון כללי הן ביחס למה שמצוי בפסק הדין הן ביחס למה שנעדר ממנו. בהקשר זה המאמר מבקש לפוגג את הערפל שהותיר בית המשפט העליון מעל השימוש בעילה אמונאית לתביעת שלמוני שוחד. בהמשכו המאמר מנתח את האפשרות לתבוע בתרחישי שוחד בעילה נזיקית, אשר לא נדונה בעניין אבנון, ואת תכונותיה ואתגריה המיוחדים. לבסוף המאמר מרחיב את יריעת הדיון ובוחן פסיקות סמוכות להלכת אבנון – בעניין מדינת ישראל נ' יוסף, שדן בעובד ציבור, ובעניין דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ, שעסק בשוחד אזרחי לנושאי משרה בחברה – שבהן נמנעו בתי המשפט מלהבחין בין אחריות באמונאות לאחריות בעשיית עושר. במסגרת זו נדונים היקף התחולה של דיני עשיית עושר והממשק בינם לבין דיני אמונאות והגישות המתפתחות בסוגיית היסוד של התעשרות "על חשבון" המזכה. עוד נדונות הסוגיה של "שכר ראוי" לאמונאי מפר והחלופה המכונה "השבה הרתעתית", שאינה אלא חילוט אזרחי, על הקשיים הטמונים בה. המאמר חותם בכמה השערות ראשוניות בדבר הגורמים שהובילו למצב המשפטי המתואר כאן.

להמשיך לקרוא ←

היועצים החינוכיים נושאים בתפקיד חיוני ומרכזי במוסדות החינוך, ובאים במגע עם התלמידים (כמעט כולם קטינים), עם הוריהם, עם מוריהם ומנהלי המוסדות, ולעיתים גם עם רשויות מחוץ לבית הספר. מלבד זאת הם משמשים "מגשרים" בין המנהל והמורה לבין ההורים בקונפליקטים המתעוררים במהלך הלימודים, ולא פעם אף "מתווכים" בין ההורים לילדם סביב רצונותיהם המנוגדים. נמצא שהיועצים החינוכיים מצויים בסבך המשולש שבין הילד, ההורים והצוות הבית־ספרי (המורה והמנהל). כדי לצלוח סבך זה, היועצים החינוכיים חייבים לקנות את אמונם של כל הצדדים. רבות נכתב על ההיבטים הפסיכולוגיים, הסוציאליים והחינוכיים של רכישת אמון זה על ידי היועצים החינוכיים במהלך עבודתם, אך המאמר להלן נוגע בתחום שטרם נחקר – חובת האמון שלהם.

להמשיך לקרוא ←

המאמר בוחן את השאלה אם ניתן להתחשב בפוטנציאל תכנוני לצורך הערכת שוויים של מקרקעין בראי הפסיקה הישראלית, ואם כן – באילו מצבים. המאמר פותח בהתייחסות כללית לתרומתו של פוטנציאל תכנוני לשווי שוק של מקרקעין. הוא מצביע על כך שיש להבחין בין פוטנציאל תכנוני לא ממומש לבין ציפייה תכנונית. בהמשך לכך המאמר מצביע על גישות שונות שהובעו בפסיקה הישראלית ביחס לשאלה באילו מצבים, לפי דיני התכנון והבנייה, יהיה אפשר להתחשב בציפייה תכנונית לצורך הערכת שוויים של מקרקעין. במסגרת זו הדיון מתמקד בהסדרים הקיימים בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה־1965, בנוגע לתביעת פיצויים כתוצאה מאישורה של "תוכנית פוגעת" והיטל השבחה. הדיון ממשיך בבחינת השינויים שחלו בפסיקה הישראלית בהתייחס לשאלה מתי הסדרים אלו מאפשרים להתחשב בציפייה תכנונית לצורך הערכת שוויים של מקרקעין. בהמשך לכך מוצגת ביקורת על אופן יישומם של הכללים שנקבעו בפסיקה כמענה לשאלה זו, הגורסת כי כללים אלו אינם ישימים במצבים מסוימים, וכי הדבר מחייב את פיתוחם ושכלולם. כן מוצגת ביקורת על אופן יישומם של הכללים השונים בערכאות השונות, תוך התייחסות לסתירה הקיימת בין ההחלטות השונות. נוסף על כך המאמר מצביע על קשיים ביישום כללים שנקבעו בפסיקה לצורך הערכת תרומתה של ציפייה תכנונית לשווי השוק של מקרקעין. בהקשר זה מוצגת הטענה כי כללים אלו קשים ליישום במסגרת הערכת שווי הנעשית לצורך גביית היטל השבחה או לצורך תביעת פיצויים המתייחסת לפגיעה עקיפה.

להמשיך לקרוא ←

התאבדות היא תופעה היסטורית ומודרנית רחבת היקף במיוחד, בעולם ובישראל, ומהווה גורם תמותה ניכר, בעיקר בקרב אוכלוסיות צעירות ואוכלוסיות פגיעות. נסיונות התאבדות הם תופעה רווחת אף יותר. אולם חרף שכיחותה של התופעה, ולמרות הדרמה האנושית הגלומה בה ותוצאותיה הקשות, במדינות רבות שוררת תרבות של שתיקה, הסתרה וטשטוש בנוגע להתאבדויות. אף על פי כן, או שמא עקב כך, התאבדות נתפסת כסוגיה מאיימת, כהיישרת מבט אל המוות, עד כדי חשש מביטוי המילה.

הסוגיה לא רק מאיימת, אלא גם כרוכה בהאשמה. במובן ציורי, התאבדות שולחת לפחות חמש אצבעות מאשימות, מלוא כף היד. אצבע מאשימה ראשונה שלוחה לעבר המתאבד עצמו – בעבר הייתה ההתאבדות עברה פלילית, ואף כיום לא נעלם הכתם החברתי מעל פני המתאבד. אצבע מאשימה שנייה מופנית כלפי משפחת המתאבד – בהעדר אפשרות לבוא בדין ודברים עם המתאבד, התווית השלילית מוסטת אל משפחתו, וזו סובלת משיפוטיות חברתית ומהטלת אשמה. אצבע מאשימה שלישית מכוּונת לחברה, אשר לא השכילה לסייע ולמנוע. שתי אצבעות מאשימות נוספות עולות מהמשפט הפלילי המודרני. אצבע מאשימה רביעית מכוּונת אל מי שתמך במעשה ההתאבדות בעידוד, בסיוע וכדומה. מבחינה נורמטיבית, אצבע זו נדונה בעיקר בהקשר של המחלוקת הנורמטיבית על המתת חסד; מבחינה דוקטרינרית, היא נבחנת בעיקר במשקפיה של עברת הסיוע בהתאבדות. האצבע המאשימה החמישית, הנדירה והמורכבת במיוחד, מכוּונת אל מי שהוביל לכאורה להתאבדות. מבחינה דוקטרינרית, אצבע זו נבחנת במשקפיהן של עברות ההמתה הכלליות.

להמשיך לקרוא ←