האם גם לקהל מגיע כרטיס אדום?
הרחקת קהל מאירועי ספורט כמקרה מבחן לענישה קולקטיבית במשפט הפרטי בכללותו
הוד פויכטונגר*
מבוא. פרק א: ענישה קולקטיבית. פרק ב: הצדקות לאסור או להתיר ענישה קולקטיבית; 1. שיקולי צדק; 2. שיקולי יעילות; 3. שיקולי סולידריות. פרק ג: המקרים שבהם ראוי להעניש קולקטיבית. פרק ד: מקרה מבחן. סיכום.
מבוא
טבעי לחשוב שיש להימנע ככל הניתן מענישה קולקטיבית. לכאורה הדברים ברורים, שהרי אין כל היגיון והצדקה להטיל סנקציה על מי שאינו קשור בקשר ישיר או עקיף למעשה אסור שביצע חברו. לעמדה זו ניתן ביטוי בבית המשפט העליון,[1] בדין הבין־לאומי,[2] ואף בהצעת חוק איסור אלימות בספורט (תיקון – איסור ענישה קולקטיבית).[3] במסגרת הצעת החוק מוצע לקבוע ש"מוסד שיפוט פנימי לא יקבע עונש קולקטיבי אשר יש לו השפעה על הקהל באירוע ספורט".[4] בדברי ההסבר להצעת החוק מצוין כי "נוהג זה של ענישה קולקטיבית, אשר ספק אם יש לו אח ורע בתחומים אחרים, הוא פסול מיסודו, ומהווה פגיעה בזכויותיהם של רבים אשר לא נפל כל רבב בהתנהגותם".[5] בפועל, נדמה כי המציאות מורכבת יותר ואינה חד־משמעית כפי שמקובל לתפוס אותה. למעשה, אכן קיים "אח ורע" לאותו נוהג, וכפי שיובהר ברשימה זו, הדין הישראלי מתיר שימוש בענישה קולקטיבית במגוון תחומים. לא זו אף זו, במגרשי הספורט הגיעה סוגיית הענישה הקולקטיבית אף לפתחו של בית המשפט, אשר קבע בעניין הפועל תל־אביב,[6] שבהתקיים נסיבות מסוימות, ניתן להעניש קולקטיבית במגרשי הספורט.[7] ואולם, באופן טבעי, המתח בין הרתיעה הטבעית מענישה קולקטיבית לבין השימוש בה בפועל מעלה תהיות רבות.
ברשימה זו אבקש להציג נקודת מבט שונה אשר תשים דגש דווקא באותם המקרים שבהם נראה כי יעיל להשתמש במנגנון של ענישה קולקטיבית, ובייחוד בדין הפרטי, ועל יכולתה של ענישה מסוג זה לתרום להכוונת התנהגות ראויה כמצופה מנורמות משפטיות. מתוך כך, אבקש לטעון כי יוזמות והצעות חוק למיגור ענישה קולקטיבית במסגרת הדין הפרטי, המקודמות תוך התעלמות מוחלטת משיקולי יעילות, אינן ראויות כך שאימוצן ככלל אצבע במשפט יתברר פעמים רבות כשגוי.
אתר משפט ועסקים 