היועצים החינוכיים נושאים בתפקיד חיוני ומרכזי במוסדות החינוך, ובאים במגע עם התלמידים (כמעט כולם קטינים), עם הוריהם, עם מוריהם ומנהלי המוסדות, ולעיתים גם עם רשויות מחוץ לבית הספר. מלבד זאת הם משמשים "מגשרים" בין המנהל והמורה לבין ההורים בקונפליקטים המתעוררים במהלך הלימודים, ולא פעם אף "מתווכים" בין ההורים לילדם סביב רצונותיהם המנוגדים. נמצא שהיועצים החינוכיים מצויים בסבך המשולש שבין הילד, ההורים והצוות הבית־ספרי (המורה והמנהל). כדי לצלוח סבך זה, היועצים החינוכיים חייבים לקנות את אמונם של כל הצדדים. רבות נכתב על ההיבטים הפסיכולוגיים, הסוציאליים והחינוכיים של רכישת אמון זה על ידי היועצים החינוכיים במהלך עבודתם, אך המאמר להלן נוגע בתחום שטרם נחקר – חובת האמון שלהם.
מעבר להצהרה כי הייעוץ החינוכי בא לטובת התלמיד, נשאלות כמה שאלות: האומנם היועצים החינוכיים חבים נאמנות מוחלטת כלפי התלמיד וטובתו או בראש ובראשונה כלפי המוסדות החינוכיים שבהם הם מועסקים? ואם נאמנותם היא לתלמיד, אזי מה תהא עמדתם בסבך היחסים שבין התלמיד לבין הוריו? האם הם יצדדו בעמדת ההורים או יתמכו בתלמיד שאינו רוצה להישמע להם? האם ראוי שהם ינקטו עמדה "ביקורתית" ויהיו נאמנים רק לעצמם כ"סוכנים חברתיים"? חובת האמון היא הלוז של כל הכרה משפטית בכל פרופסיה המצריכה טיפול פרטני־אישי, כגון עריכת דין, רפואה, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. בכל פרופסיה שמנינו יש "סבך נאמנויות" של העוסק כלפי מטופלו וכן מול גורמים אחרים הסובבים את המטופל. המשפט מציב אפוא כללים בדבר האסור והמותר, בין היתר באמצעות המנגנונים הקרויים "חיסיון", "חובת סודיות" ו"גילוי מידע למטופל". מתוך התבוננות בהסדרי האמון הנהוגים בפרופסיות שמנינו, אנו מנסים להשיב על השאלה הבאה: האם תיתכן הכרה משפטית בייעוץ החינוכי כפרופסיה טיפולית?
פרופ' יעקב ב' יבלון הוא דקן הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת בר־אילן.
פרופ' ישראל צבי גילת הוא פרופסור חבר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה.
אזכור המאמר: יעקב ב' יבלון וישראל צבי גילת "היועץ החינוכי בצבת המשפט: ייעודו וחובת האמון שלו" משפט ועסקים כח 337 (2023).
Educational Counselors in the Pincers of the Law: To Whom do Counselors Owe Their Allegiance? | Yaacov B. Yablon, Israel Zvi Gilat (vol. 28)
Educational counselors play a central role in educational institutions, interacting with students (the majority of whom are minors), their teachers, their parents, and the institutions' principals. They may also act as intermediaries between students and authorities outside the school, as "arbitrators" between the principal or teacher and the students' parents in scholastic conflicts, or as "mediators" in disputes between parents and their children. Educational counselors are thus in a tripartite web of entanglement involving the child—the parents—the teacher and principal. To successfully navigate this complex minefield, counselors must earn the trust of those involved. Much has been written about the psychological, social, and educational means through which educational counselors secure this trust, but this paper addresses a domain that has not yet been studied—where does their allegiance lie? Beyond the declaration that educational counseling is for the benefit of the student, a number of questions arise: are the educational counselors truly and totally committed to the best interests of the student, or are they first and foremost committed to the educational institutions that employ them? If their loyalty is to the student, what stance will they adopt in the tangled web of relations between student and parents? Will they side with the parents or support the student who does not want to obey them? Should counselors take a "critical" stance and be loyal only to themselves as "social agents"? Based on an examination of the prevailing legal status of the therapeutic professions, such as psychology and social work, we try to answer the question: Is it possible for educational counseling to be legally recognized as a therapeutic profession?
Suggested Citation: Yaacov B. Yablon & Israel Zvi Gilat, Educational Counselors in the Pincers of the Law: To Whom do Counselors Owe Their Allegiance?, 28 Runi. L. & Bus. 337 (2023).
אתר משפט ועסקים 