אתר משפט ועסקים

אמונאות או נאותות – על האיזון (החסר) שבין חובת האמון לחובת בדיקת הנאותות שחלות על נושאי משרה בישראל

גל רוזיליו*

ברשימה זו אבקש לנתח את האיזון שמטיל חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח–1988 (להלן: חוק התחרות) לעומת האיזון שמטיל חוק החברות, התשנ"ט–1999. באופן ממוקד עוד יותר, אבקש לעמוד על האיזון שבין סעיף 2(א) לחוק התחרות[1] ובין סעיף 254(א) לחוק החברות,[2] בהתייחסות לגילוי הדעת שפרסמה רשות התחרות (אז בשמה הקודם הרשות להגבלים עסקיים) במאי 2014,[3] לרבות המתח שיוצרת הסתירה המובנית אשר מקורה בחקיקה ובמסמך גילוי הדעת. מתח זה נוצר בשל "התנגשות" בין חובת האמון המוטלת מכוח חוק החברות ובין הדרישות החלות על נושא משרה במסגרת הליך בדיקת נאותות בהתאם לחוק התחרות ונייר גילוי הדעת. מתח זה טרם זכה לכתיבה מעמיקה בספרות, למעט מספר התייחסויות מוקדמות תמציתיות, כפי שאציג להלן.

השלב הראשון (התיאורטי) בכל עסקה הכוללת מיזוגים ורכישות (עסקת M&A)[4] הוא בדרך כלל שלב "בדיקת הנאותות" (Due Diligence (DD)), שהוא, בקצרה, הליך שמתרחש ביוזמת המשקיע (קרי הרוכש בעסקה פלונית), ללא קשר לגודל המשקיע, ולחלופין בלא צורך בבחינת השאלה אם מדובר במשקעים פרטיים קטנים, וזאת לצורך מחקר והערכת שווי למיזם מסוים שבו עתיד המשקיע (רעיונית) להשקיע.[5] ככלל, ניתן לאפיין את הליך בדיקת הנאותות ככזה הנועד להעריך את שלל ההיבטים, הן העסקיים והן המשפטיים, הקשורים למיזם הרכישה המתהווה,[6] כדי לבחון ולקבוע את כדאיות העסקה עבור משקיע פוטנציאלי.[7] לרוב, בדיקת נאותות מבוצעת על ידי עורך דין או רואה חשבון.[8] יתרה מכך, את תוצאות בדיקת הנאותות ניתן לאפיין ככאלו המהוות בפועל את ״תשקיף החברה״,[9] שמטרתו היא לחשוף מידע (נרחב) למשקיע באשר למיזם. המידע הזה מאפשר למשקיע (ולכל מקבלי ההחלטות בהליך) להחליט באופן אינפורמטיבי ומושכל ככל הניתן. בדיקת הנאותות תיעשה תמיד בשלב האובליגטורי טרם נחתם הסכם.[10] למועד ביצוע הבדיקה משמעות רבה. לפי אחת הגישות, זו של עו"ד דוני טולידאנו,[11] בדיקת נאותות היא מעין חיפוש אחר "דגלים אדומים" אשר בגינם ייתכן שעסקה תיעצר ואף תיפסק לחלוטין. חובת ביצוע בדיקת הנאותות בעסקה יוצרת חשש תחרותי מהותי בשל העובדה שהצדדים מחויבים להחליף ביניהם מידע רגיש, כגון מחירון, רווחיות החברה, שמות לקוחות ועוד. חשיפת המידע הכרחית בשל מהותה של בדיקת הנאותות. אף על פי כן, לעיתים לאחר החלפת המידע הרגיש כאמור אין העסקה יוצאת לפועל. מצב זה שם את הרוכש (הפוטנציאלי) בעמדה חדשה שבה הוא נחשף למידע רב על אודות עסקיו של הצד האחר, אשר לרוב מתחרה בו. מצב זה יוצר פגיעה בתחרות תקינה.

להמשיך לקרוא ←

עקרון "אי־ההנצחה" בשיטת המשטר הישראלית

רועי אשכנזי*

מבוא. פרק א: מהו עקרון אי־ההנצחה? פרק ב: תצורה פורמלית. פרק ג: תצורה בלתי פורמלית; (1) חילופי שלטון תקינים (פרוצדורליים); (2) ביקורת ופיקוח על פעולות הממשלה – אופוזיציה פרלמנטרית. פרק ד: היבטים מעשיים; (1) הכנסת והממשלה; (2) הייעוץ המשפטי; (3) בית המשפט העליון; א. שלב הזיהוי; ב. שלב הצדקת הביקורת השיפוטית; ג. שלב ההפעלה. סיכום.

מבוא

החשש מפני ״הנצחה״ שלטונית מלווה כל שיטת משטר דמוקרטית בעלת מבנה פרלמנטרי, ועשוי להתבטא בשני אופנים: הארכת תקופת הכהונה של השלטון המכהן באותה עת מעבר לתקופת הזמן המוגדרת בחקיקה הרלוונטית באותה המדינה, או בדרך של פגיעה ביכולת החלפת השלטון מבחינה מעשית (פגיעה ביכולת הפרוצדורלית-פרקטית לביצוע חילופי שלטון) ומבחינה מהותית (מניעת התמודדות אפקטיבית בין האופוזיציה לקואליציה). במילים אחרות, הנצחה עוסקת ברצון של השלטון הזמני המכהן לשמר ולבצר את כוחו ככזה. החשש מפני הנצחה מתעצם בישראל, בעיקר לנוכח מערכת היחסים המורכבת בין הרשות המחוקקת ובין הרשות המבצעת, שבו המבצעת ״שולטת״ על המחוקקת.

התפיסה המסורתית היא שהנצחה עשויה להופיע בתצורות פורמליות, קרי בהסדרים חוקתיים או חקיקתיים, שעניינם מבנה של שיטת המשטר והממשל, או בהסדרים הנוגעים בבחירות. ברשימה זו אבקש להראות כי התפיסה המסורתית מציגה תמונה חלקית בלבד של הנצחה. למעשה, הנצחה יכולה להתרחש גם במסגרת הפעילות הפרלמנטרית במשכן הכנסת.^[1] תצורה זו של הנצחה מכונה תצורה ״בלתי פורמלית״ מאחר שהיא אינה נעשית במסגרת חקיקתית אלא כחלק מהיום-יום הפרלמנטרי. טענה זו מתבססת על סקירה רחבה של פסקי דין שעוסקים בסוגיות שאותן אני מזהה ככאלה אשר מעלות שאלות של הנצחה.

להמשיך לקרוא ←

המאמר דן בכתבי סירוב שבאמצעותם בתי דין דתיים מטילים סנקציות חברתיות על נתבע אשר מסרב להתייצב ולהתדיין לפניהם. אין חולק כי בתי הדין הדתיים רשאים להנפיק כתבי סירוב אשר כל מהותם, מבחינה הלכתית, מתן היתר להגיש תביעה בבית המשפט האזרחי. המאמר מבקש לבחון אם זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינה אמורה להשפיע על הלגיטימיות של הוצאת כתבי סירוב שמטילים סנקציות חברתיות שונות – הן על ידי בתי דין דתיים רשמיים והן על ידי בתי דין דתיים פרטיים. שאלה זו טומנת בחובה התייחסות למעמדן של קהילות במדינה דמוקרטית: האם מוענקת להן אוטונומיה מוחלטת או שמא אין הן רשאיות – לנוכח עקרונות היסוד של התפיסה הדמוקרטית – לפגוע בזכויות האדם של חבריהן? שאלה זו נבחנת הן מן ההיבט של המשפט העברי והן מן ההיבט של המשפט הישראלי, תוך התייחסות לזכות הגישה לערכאות ולהנחיות היועץ המשפטי לממשלה שהוצאו בעניין.

להמשיך לקרוא ←

כינונה של זכות חדשה של עובדים להחזר הוצאות ביתיות

נטע נדיב^* ומתן סטמרי**

פרק א: שחר של רכיב גמול חדש. פרק ב: נסיבות תומכות ומסייגות להחזר הוצאות ביתיות; (1) קריטריונים התומכים או המסייגים את תחולת הזכות; (2) קריטריונים המגדירים את היקף הזכות. פרק ג: הצצה להסדרי עבודה מרחוק במדינות אחרות. פרק ד: המקורות הנורמטיביים האפשריים לבחינת עיגון החובה החדשה. פרק ה: מחשבות נוספות לקראת סיום.

פרק א: שחר של רכיב גמול חדש

במציאות החדשה שנוצרה בשלוש השנים האחרונות, מאז תחילתו של משבר הקורונה, נאלצו עובדים רבים לעבור למתכונת של עבודה מהבית.^[1] הייתה זו הזדמנות לעמוד מקרוב על התועלות הגלומות ועל האתגרים הנלווים לאופן העסקה מסוג זה (אשר יכונה להלן: עבודה מהבית או עבודה מרחוק).^[2] בפרספקטיבה מסוימת שבאמתחתנו נדמה כי שיאו של משבר הקורונה כבר מאחורינו, כך שניתן להתחיל לסכם את הניסוי הגדול ביותר בהיסטוריה ביחס למתכונת של עבודה מהבית.[3] העולם התעסוקתי הוא אחד המרחבים שהושפעו באופן מיידי מהמשבר התקדימי, שהצריך מציאת פתרונות ייחודיים ויצירתיים להמשך הפעילות של שוק העבודה, ולעבור במהירות למודל העסקה המבוסס על תקשורת מרחוק ועבודה מהבית, באופן מלא או חלקי. אחת המסקנות הראשוניות היא שיותר ויותר מעסיקים בוחנים כיום חלופות שונות למודל ההעסקה הקלאסי המתקיים בחצרי המעסיק בלבד, בין אם כדרך לחיסכון בעלויות ובין אם מתוך הכרה בתועלות העולות על האתגרים הנלווים לעבודה מהבית, כך שאלה יהפכו למודלים שכיחים בשוק העבודה המודרני – באופן של אימוץ מודלים המשלבים העסקה מרחוק (העסקה היברידית) או הגדרת משרות מסוימות שתבוצענה רק מרחוק (העסקה מרחוק). ענייננו בשינויים ארציים ואף כלל עולמיים בשיטות ההעסקה, המבוססים על קדמה טכנולוגית, שסביר כי היו מתרחשים לאורך שנים, אך הואצו דרמטית לנוכח מגפת הקורונה, ולהם נלווים גם אתגרים חדשים.

ברשימה הנוכחית נבקש לעמוד על היבט ספציפי מתוך מנעד רחב של אתגרים חדשים שנוצרים כתוצאה מהמעבר למתכונת של עבודה מהבית. עסקינן בהיבט שנכון לכתיבת שורות אלה, על אף מספר הצעות חוק שמנסות להסדירו במישרין או בעקיפין,[4] לא מצאנו לו ביטוי מפורש בדברי חקיקה בישראל – החצנת עלויות והוצאות של מעסיקים על עובדים. על רקע המגמות הקיימות של העסקה מרחוק, שניכר כי הואצו באופן דרמטי במהלך משבר הקורונה, אנו סבורים שבשלה העת לבחון נושאים שונים הנובעים ממודל העסקה זה בהקשר הכללי. בתוך כך, יש להתייחס גם לזכותם של עובדים לקבלת החזר הוצאות ביתיות; וכתמונת ראי, לחובתם של מעסיקים להעניק אותה, הן במתכונת של עבודה מלאה מהבית והן במתכונת של העסקה משולבת הנעשית באופן חלקי מביתו של העובד.

להמשיך לקרוא ←

על סיווגן המוטעה של עסקאות, תום לב והפליית מחירים

(בעקבות ע"א 8336/17 ראובן נ' סופר־דוש בע"מ)

דניאל כהן*

מבוא; הקושי בעמדתו של השופט גרוסקופף ובהלכה שנקבעה בעניין ראובן; קריאה אחרת של התכלית העסקית של המבצע בעניין ראובן; ההשלכות הנורמטיביות הבעייתיות שעלולות להיות לדרך הניתוח בהלכת ראובן; מסקנה וסיכום.

מבוא

שאלה מעניינת נדונה בבית המשפט העליון לאחרונה: קמעונאי מחליט לצאת במבצע שבמסגרתו הוא כורך את מחירו של מוצר אחד ברכישתו של מוצר אחר. הצרכן מחליט לרכוש יותר משניים מהמוצרים המשתתפים במבצע. על אילו מן המוצרים יחול המבצע?

נסביר את הסוגיה באמצעות הדוגמה הבאה: עדי מגיעה לסופרמרקט הקרוב לביתה, וניגשת למדף בקבוקי השתייה. שלט גדול מקדם את פניה ומכריז על המבצע הבא: "רוכשים בקבוק שתיה אחד – ומקבלים את השני במתנה! (הזול מביניהם)". עדי מחליטה לרכוש שלושה בקבוקי שתיה: בקבוק מיץ שמחירו חמישה־עשר שקלים, בקבוק משקה מוגז שמחירו עשרה שקלים ובקבוק מים שמחירו חמישה שקלים. השאלה שעולה היא מהו המחיר שעדי תידרש לשלם בקופה?[1]

אפשרות אחת היא שעדי תידרש לשלם סכום כולל של עשרים וחמישה שקלים בעבור בקבוקי השתייה. לפי פרשנות זו, המבצע יחול על הבקבוק הזול מבין השלושה, בקבוק המים – ועל אחד משני בקבוקי השתייה האחרים. על פניו, פרשנות זו נאמנה ללשון מודעת המבצע, שקובעת מפורשות שהמבצע יחול על המוצר שמחירו הזול ביותר. לפי פרשנות אחרת, עדי תידרש לשלם סכום של עשרים שקלים – כך שהמבצע יכלול רק את בקבוק המיץ ואת בקבוק המשקה המוגז, ולא את בקבוק המים. פרשנות זו מתיישבת במידת־מה עם ההיגיון הבריא: לוּ עדי הייתה מחליטה לרכוש מלכתחילה רק את בקבוק המיץ ואת בקבוק המשקה המוגז, היה מנוכה מחשבונה מחיר בקבוק המשקה המוגז; מדוע, אם כן, שיופחת שיעור ההנחה, רק משום שהחליטה לקנות בקבוק נוסף?

להמשיך לקרוא ←

צוואות הדדיות: דיני חוזים בלי ה"דין"

דור פסקא,* רונן קריטנשטיין**

מבוא; הדוקטרינה החוזית כמסגרת משפטית להסדר הצוואות ההדדיות; ללכת עם, להרגיש (כמעט) בלי; המסקנה הנורמטיבית העולה מן המקובץ; סיכום.

מבוא

באחרונה נשמעים קולות רבים הטוענים בעד החלת הדוקטרינה החוזית על הסדר הצוואות ההדדיות. במאמר שפורסם לאחרונה מציגה עירית רייך־זיו הצדקות שונות, ערכיות ועיוניות, למהלך זה.[1] מבחינה ערכית, לטענתה, יכולתה של הצוואה ההדדית – כתוכנית הורשה משותפת – למנוע סכסוכים פנים־משפחתיים ולשמור על שלום בית תלויה בקיומם של ביטחון וּודאות באשר לחובתו של כל מְצַווה לקיים את הוראות הצוואה ההדדית גם לאחר פטירתו של האחר.[2] בעוד ערכים אלו מהווים חלק אינהרנטי מהמוסד החוזי, הם נסוגים מפני ערכים אחרים כאשר מדובר בצוואת יחיד. לכן נטען כי על מנת לממש את התכליות הייחודיות של הצוואה ההדדית, שנועדה ליצור נדבך של ודאות ויציבות שאינו קיים בצוואת יחיד, ראוי מבחינה נורמטיבית ליתן משקל רב לעקרונות חוזיים אלו, גם על חשבון חופש הציווי.[3] מבחינה עיונית, רייך־זיו סבורה כי סיווגה של הצוואה ההדדית כמכשיר "מעין־חוזי" – להבדיל מצוואת היחיד – מתחייב בשל המאפיינים החוזיים הטבועים בה.[4] זאת, משום שביסודה של הצוואה ההדדית עומדים אינטרסים של פרטים נוספים מלבד אלה של המְצַווה; מצויים בה רכיבים חוזיים, כגון שיתוף פעולה, אומד דעת וגמירוּת דעת משותפים; נמצא בה מקום לאינטרס ההסתמכות, לאינטרס הקיום וליסוד הכבילה, ואף לתחולתו של עקרון תום הלב.[5] לדידה, כל הרכיבים הללו הם "יסודות חוזיים מובהקים, המנוגדים לרעיונות העומדים בבסיסם של דיני הירושה".[6] במאמר אחר טענו כי מטעמים נורמטיביים אין להחיל את הדוקטרינה החוזית על הסדר הצוואות ההדדיות, וזאת מחמת חוסר התאמה ערכי בין הדוקטרינה החוזית לבין מוסד הצוואות ההדדיות. חוסר התאמה זה נעוץ באפיון המהותי של מוסד הצוואות ההדדיות, המייצג מטען רגשי בין־אישי (אהבה, דאגה הדדית, אינטימיות וכיוצא באלה) שמקורו במערכת יחסים מורכבת שמשתרעת על "מפגשים" אין־ספור במהלך חייהם המשותפים של המצווים, ואשר מהווה את המניע הראשוני לשימוש במנגנון התכנון הרכושי. חוסר התאמה זה בין האפיון המהותי של הצוואה ההדדית לבין הערכים שבבסיס הדוקטרינה החוזית יכול לפורר את הערכים המצויים בליבו של מוסד זה. בנסיבות אלו עולה החשש ששכרו של המוסד יֵצא בהפסדו.[7]

להמשיך לקרוא ←

השימוש במוסד התביעה הנגזרת הולך וגובר בעשור האחרון. האם מוסד זה, במתכונתו הנוכחית, משרת את האינטרסים של המשקיעים בחברות ציבוריות? אנו בוחנים את השאלה הזו באמצעות מחקר אמפירי המקיף את כלל התביעות הנגזרות שהוגשו בשם חברות ציבוריות בישראל בעשור האחרון. המחקר מגלה כי תביעות בגין ניגודי עניינים מסתיימות ברובן בפיצוי אשר משולם מכיסם של בעלי השליטה או נושאי המשרה הנתבעים, ובכך מגשימות את יעדי התביעה הנגזרת – פיצוי והרתעה. לעומת זאת, תביעות בגין הפרת חובת זהירות או מחדל בפיקוח מסתיימות ברובן בקביעת פיצוי – במסגרת הסדר פשרה שמאושר בשלב מוקדם של התביעה – אשר משולם, כמעט באופן בלעדי, מקופתם של מבטחי האחריות. זאת, מבלי שבית המשפט קובע קביעות משמעותיות, עובדתיות או משפטיות, בקשר למקרה שבגינו הוגשה התביעה הנגזרת, שבכוחן לייצר הרתעה. אנו עומדים על האופן שבו האינטרסים של השחקנים המעורבים בתביעה הנגזרת מובילים לשיווי המשקל המתואר. מצב דברים זה עלול לגרור תנודות בשוק הביטוח בדמות עליית פרמיות הביטוח וצמצום הכיסוי הביטוחי, אשר אינם מיטיבים עם המשקיעים מהציבור. אנו טוענים, בניגוד לגישה הרווחת במשפט הישראלי, כי למשקיעים מהציבור, אשר מחזיקים תיק השקעות מבוזר, אין כל תועלת בפיצוי שמשולם מקופתה של חברת הביטוח ואשר אינו מלווה בקביעת ממצאים ביחס להתנהלותם של נושאי המשרה. לבסוף, אנו מציעים רפורמות אחדות שבכוחן לחזק את תרומתו של מוסד התביעה הנגזרת להגנת המשקיעים מהציבור. רפורמות אלו חיוניות במיוחד לנוכח שתי מגמות מרכזיות בעשור האחרון: ביזור השליטה בחברות ציבוריות והעלייה בכוחם של המשקיעים המוסדיים.

להמשיך לקרוא ←

השינויים שהתרחשו בעשורים האחרונים בעולם התקשורת האלקטרונית יצרו הזדמנויות עסקיות חדשות שלא היו זמינות בעבר. בעל מיזם עסקי יכול לפנות עתה באמצעות האינטרנט אל מאות ואלפי נמענים פוטנציאליים. התרחבות זו של האפשרויות הטכנולוגיות, שאירעה בד בבד עם סביבת הריבית הנמוכה ששררה בשנים האחרונות, הביאה עימה גל של מיזמים פרטיים, בלתי מפוקחים ונעדרי תשקיף, שהציעו למשקיעים השקעות אטרקטיביות נושאות תשואה. פעילותם של מיזמים אלו הסתיימה בכמה מקרים בחקירות פליליות, שהולידו כתבי אישום חמורים בעברות גנֵבה ומרמה של עשרות מיליוני ש"ח. הליכים פליליים אלו הציבו – ועודם מציבים – קשיים בפני גופי החקירה, הנדרשים לגבות עדויות ממאות ואף אלפי משקיעים שנפגעו מהעברות. קושי זה לא נעלם מעיניהם של גופי החקירה, ובעטיו הוחלט לאמץ כלי חקירתי ייחודי שלא ננקט כמעט קודם לכן במשפט הפלילי – חקירה באמצעות שאלונים.

להמשיך לקרוא ←

חוק החברות קובע כי חברה רשאית לפטור מראש נושא משרה בה מאחריותו בשל נזק שנגרם עקב הפרת חובת הזהירות שלו כלפיה, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון החברה. בשנים הראשונות לאחר חקיקת חוק החברות לא נעשה שימוש רב בכלי הפטור. אולם רשימה זו מצביעה על שינוי דרמטי שחל בעמדתם של בעלי המניות בישראל, אשר הביא בשנים האחרונות לידי אימוץ נרחב של הגנת הפטור על ידי חברות ציבוריות. עיגון הפטור בתקנון החברה מבטא את עמדתם של בעלי המניות כי בתי המשפט אינם זירה נאותה להתמודדות עם כשלים ניהוליים, ואת העדפתם לא לשאת בעלויות ביטוח האחריות של נושאי המשרה בגין כשלים אלו. אולם הניסיון שנצבר בהפעלתה של הגנת הפטור בדין הישראלי מעלה ספקות בנוגע ליכולתה של הגנה זו להגשים את התכלית העומדת ביסודה. ברשימה זו נצביע על קשיים אלו ועל הדרך לפתרונם. במישור הדין המהותי אנו טוענים כי יש לפרש בצמצום את חריג ה"פזיזות" לפטור, כך שיחול רק כאשר יש אשָם סובייקטיבי של נושאי המשרה. כלומר, חריג הפזיזות יחול רק על פעולה של נושאי המשרה שנעשתה מתוך כוונה או נכונוּת לפגוע בטובת החברה. בהעדר אשָם כזה, הגנת הפטור חלה גם על כשלים תהליכיים חמורים שנפלו בקבלת ההחלטות על ידי נושאי משרה, והיא מגינה על נושאי המשרה גם במקרים של כשל בפיקוח על ציות החברה לחוק. במישור הדיוני, הגשמת רצונם של בעלי המניות מחייבת סילוק מוקדם של תביעות נגד נושאי משרה שהגנת הפטור עומדת להם, ונקיטת גישה זהירה באישור פשרות בחברות שבהן יש פטור מאחריות לנושאי משרה. אנו אף מציעים תיקון חקיקה שמטרתו לבטל את הזיקה הישירה שבין הסייגים הקבועים בחוק ביחס לפטור לבין הסייגים ביחס לביטוח האחריות של נושאי המשרה, לפשט את הליך הענקת הפטור, ולהבהיר כי הפטור חל בכל מקרה שאינו כולל הפרה מודעת של חובות נושאי המשרה.

להמשיך לקרוא ←

בפרשת קול ברמה חויבה תחנת רדיו אזורית, במסגרת תובענה ייצוגית, לשלם פיצויים בשל כך שנמנעה מלהשמיע נשים בשידוריה. הדרה זו, כך נקבע, הפלתה נשים ופגעה בזכויות יסוד נוספות שלהן. לצד קביעות עקרוניות ודיוניות תקדימיות, הערכאות שפסקו בתובענה זו התמודדו עם אתגר מושגי חדש ומורכב – העדרו של כלי להערכת הנזק שנגרם לקבוצה שזוהתה כנפגעת ממדיניות התחנה, והצורך לעצבו. מאמר זה מבקש לבאר את המהלך הרעיוני הנזיקי של הפסיקה בפרשה זו, תוך מיקומו במסגרת מושגית מעורבת חוקתית־נזיקית וביסוסו התיאורטי. המאמר מציע תורה סדורה של השלבים הראויים בזיהוי טבעו ובכימות פגיעתו של הנזק בפרשת קול ברמה, כמקרה בוחן שבכוחו להנחות תביעות עתידיות בתחום של פגיעה בזכויות חוקתיות בכלל והדרת נשים בפרט.

להמשיך לקרוא ←