צוואות בכתב־יד: פשטות ונגישות מול נטל הוכחה מוגבר והגנה על רצון המצווה

דורון מנשה* ודון סוסונוב**

"עקרון החופש לצוות וגם העיקרון 'מצוה לקיים דברי המת'

אינם יכולים לעמוד בזכות עצמם כבחלל ריק, שכן שניהם יכולים

להתקיים אך ורק מתוך התחקות אחר כוונתו האמיתית של המצווה."[1]

מבוא. פרק א: החסרונות המובְנים בצוואה בכתב־יד. פרק ב: עקרונות יסוד המצדיקים החמרה בנטל ההוכחה המוטל על מבקש הקיום של צוואה בכתב־יד. פרק ג: פסיקת בתי המשפט – מגמה של זהירות יתרה לגבי צוואה בכתב־יד; 1. במאמר מוסגר – התפתחות סעיף 25(ב) לחוק הירושה; 2. יישום פסיקתי לאחר תיקון החוק. פרק ד: היבטים מעשיים – כיצד עומדים בנטל ההוכחה הגבוה בצוואה בכתב־יד. פרק ה: מבט לדין הזר. סיכום.

מבוא

בישראל – בשונה מחלק מארצות העולם[2] – צוואה בכתב־יד היא אחת הצורות המוכרות לעריכת צוואה לפי סעיף 18 לחוק הירושה, התשכ"ה־1965 ("צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל־פה"). לכאורה מדובר בדרך פשוטה, נגישה וישירה: המנוח כותב על פתק את רצונו בכתב ידו, חותם, מוסיף תאריך וזהו. לפנינו צוואה כשירה על פי הוראות סעיף 19 לחוק הירושה ("צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו").

להמשיך לקרוא ←

בין בייג'ינג לוושינגטון: על חופש ביטוי, פרטיות וביטחון לאומי – בעקבות פסק הדין בעניין TikTok v. Garland

מיכל לביא*

בעוד מיליוני אמריקנים גוללים את מסכי הטלפונים שלהם בחיפוש אחר הסרטון הוויראלי הבא, מתנהל מאחורי הקלעים מאבק דרמטי על עתיד הפרטיות, חופש הביטוי והביטחון הלאומי. חקיקה אמריקנית חדשה, המכונה "חוק הטיקטוק" (שיכונה להלן גם: החוק או החקיקה), הכירה בסמכותו של נשיא ארצות הברית להגביל את פעילותן של חברות טכנולוגיה בין־לאומיות בשם הביטחון הלאומי. פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין TikTok v. Garland,[1] שבחן את חוקיותה של החקיקה האמורה, הותיר אותה על כנה וקבע כי היא אינה מפרה את הגנת התיקון הראשון לחוקה האמריקנית מפני צמצום חופש הביטוי על ידי הממשל. החקיקה ופסק הדין יצרו נקודת מפנה היסטורית בהתמודדות המשפטית עם האתגרים שמציבה המציאות הדיגיטלית החדשה.

רשימה זו מבקשת לטעון כי החקיקה ופסק הדין יוצרים תקדים מרחיק־לכת של צנזורה דיגיטלית בשם הביטחון הלאומי. הם יוצרים מצב של "ספלינטרנט", שבו מיושמים כללים שונים בתכלית באשר לתוכן ונגישות תכנים במדינות שונות והאינטרנט מפוצל לחוקים נפרדים. במקום אינטרנט עולמי אחד – נוצרים חלקים נפרדים, ובמקרה זה נוצר מצב שבו טיקטוק מוסרת מארצות הברית אך נותרת זמינה במדינות אחרות. תוצאה זו תפגע קשות באינטרנט החופשי והפתוח, ותחליש את חופש הביטוי ברחבי העולם. החקיקה ופסק הדין אף יובילו לפגיעה בחופש הביטוי ולפגיעה בשיתוף ידע, בהזדמנויות כלכליות, ביצירה ובחדשנות. הרשימה אף מבקרת את השימוש בביטחון הלאומי לשמירה על אינטרס חדש של פרטיות קולקטיבית תוך שימוש בהגדרות רחבות, שאף הן יובילו לצנזורה. הרשימה תציע איזון שונה בין האינטרסים המתנגשים; במקום גישת "הכל או כלום", הרשימה מציגה מתווה המבוסס על דרישת ראיות ספציפיות, שקיפות ומנגנוני פיקוח מתקדמים שיאזנו נכונה בין צורכי הביטחון לזכויות היסוד ויובילו להעצמת משתמשים. לבסוף, הרשימה מציעה כי ההכרעה אינה נעצרת בגבולות פלטפורמות מדיה חברתית. היא עשויה לפתוח מדרון חלקלק שבו מודל של ״מכירה או איסור״ מחלחל גם לתחומים סמוכים, ובכללם אסדרה על מערכות בינה מלאכותית זרות, תוך עיצוב מחדש של זרימות ידע, תשתיות ושוקי חדשנות בשם אינטרסים של ביטחון לאומי.

להמשיך לקרוא ←

האם סעד למען הצדק הוא באמת צודק? פסילת חוקי־יסוד כמקרה בוחן

אופיר לוי*

מבוא. פרק א: ההיסטוריה לא משקרת; 1. מטעות בתרגום לעיוות משפטי; 2. השלכות טעות התרגום על התפתחות המשפט החוקתי והמִנהלי בישראל; 3. ההיסטוריה חוזרת על עצמה – בג״ץ הסבירות. פרק ב: ה״צדק״ כעיקרון־על – השלכות תורת־משפטיות על הדין הישראלי. פרק ג: הפיקציה הפורמלית – הסתמכות על סעיף 15(ג) לחוק־יסוד: השפיטה. סיכום.

מבוא

בפסק דין תקדימי שניתן לאחרונה קבע בית המשפט העליון כי בסמכותו לפסול חוקי־יסוד.[1] פסק הדין, המשתרע על פני 738 עמודים, דן במגוון סוגיות במשפט החוקתי והמִנהלי. ברשימה זו אבקש לנתח באופן ביקורתי את קביעת שופטי הרוב בבג"ץ הסבירות שהתיבה "סעד למען הצדק" בסעיף 15(ג) לחוק־יסוד: השפיטה מעניקה סמכות לבית המשפט לפסול חוקי־יסוד. הטענה המרכזית שתועלה ברשימה היא שפרשנות רחבה ומוטעית זו של סעיף 15(ג), מקורה בטעות תרגום היסטורית עוד מתקופת המנדט הבריטי, שהובילה לעיוות משפטי ולהרחבת יתר של ה"צדק" מעבר לתפקידו המקורי במספר פסקי דין במשפט הישראלי. בחינה מעמיקה של מקורותיו ההיסטוריים של סעיף 15(ג), החל מסימן 43 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל משנת 1922,[2] תחשוף כי הביטוי "למען הצדק" לא נועד להעניק לבית המשפט סמכות רחבה, אלא התייחס בעיקר לניהול השפיטה ולמתן צווים פררוגטיביים במשפט המִנהלי האנגלי.

להמשיך לקרוא ←

כתב העת "משפט ועסקים" ובית ספר הארי רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן מתכבדים להזמינכם/ן לכנס

בוגרי מערכת כתב העת "משפט ועסקים" לציון 20 שנות מצוינות אקדמית־מחקרית

ההשתתפות אינה בתשלום אך מותנית בהרשמה מראש בקישור https://www.eventer.co.il/ktavhaet