אתר משפט ועסקים

בעקבות ע"א 6266/19 מדינת ישראל נ' אבנון (25.8.2021)

בעניין המינהל האזרחי באיו"ש נ' אבנון קבע בית המשפט העליון כי המדינה זכאית לתבוע מעובד ציבור שסרח את שלמוני השוחד שקיבל. אולם הבסיס המשפטי לקביעה זו, המתבקשת מאליה, עורר קשיים ניכרים. בהניחו כי עילה באמונאות ועילה בעשיית עושר ולא במשפט מובילות לסעד זהה, יצר בית המשפט יצור כלאיים מוקשה מבחינת שני הדינים גם יחד. מאמר זה נתלה אפוא בפסק דין אבנון כדי להציע דיון בשני מישורים: האחד מעשי, אשר ממוקד בתביעות אזרחיות בתרחישי שוחד בשירות הציבורי, בתאגידים ובנסיבות מסחריות דומות, ובכלים המשפטיים הזמינים לשם כך; והאחר מתרחב לעיון כללי הן ביחס למה שמצוי בפסק הדין הן ביחס למה שנעדר ממנו. בהקשר זה המאמר מבקש לפוגג את הערפל שהותיר בית המשפט העליון מעל השימוש בעילה אמונאית לתביעת שלמוני שוחד. בהמשכו המאמר מנתח את האפשרות לתבוע בתרחישי שוחד בעילה נזיקית, אשר לא נדונה בעניין אבנון, ואת תכונותיה ואתגריה המיוחדים. לבסוף המאמר מרחיב את יריעת הדיון ובוחן פסיקות סמוכות להלכת אבנון – בעניין מדינת ישראל נ' יוסף, שדן בעובד ציבור, ובעניין דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ, שעסק בשוחד אזרחי לנושאי משרה בחברה – שבהן נמנעו בתי המשפט מלהבחין בין אחריות באמונאות לאחריות בעשיית עושר. במסגרת זו נדונים היקף התחולה של דיני עשיית עושר והממשק בינם לבין דיני אמונאות והגישות המתפתחות בסוגיית היסוד של התעשרות "על חשבון" המזכה. עוד נדונות הסוגיה של "שכר ראוי" לאמונאי מפר והחלופה המכונה "השבה הרתעתית", שאינה אלא חילוט אזרחי, על הקשיים הטמונים בה. המאמר חותם בכמה השערות ראשוניות בדבר הגורמים שהובילו למצב המשפטי המתואר כאן.

להמשיך לקרוא ←

היועצים החינוכיים נושאים בתפקיד חיוני ומרכזי במוסדות החינוך, ובאים במגע עם התלמידים (כמעט כולם קטינים), עם הוריהם, עם מוריהם ומנהלי המוסדות, ולעיתים גם עם רשויות מחוץ לבית הספר. מלבד זאת הם משמשים "מגשרים" בין המנהל והמורה לבין ההורים בקונפליקטים המתעוררים במהלך הלימודים, ולא פעם אף "מתווכים" בין ההורים לילדם סביב רצונותיהם המנוגדים. נמצא שהיועצים החינוכיים מצויים בסבך המשולש שבין הילד, ההורים והצוות הבית־ספרי (המורה והמנהל). כדי לצלוח סבך זה, היועצים החינוכיים חייבים לקנות את אמונם של כל הצדדים. רבות נכתב על ההיבטים הפסיכולוגיים, הסוציאליים והחינוכיים של רכישת אמון זה על ידי היועצים החינוכיים במהלך עבודתם, אך המאמר להלן נוגע בתחום שטרם נחקר – חובת האמון שלהם.

להמשיך לקרוא ←

המאמר בוחן את השאלה אם ניתן להתחשב בפוטנציאל תכנוני לצורך הערכת שוויים של מקרקעין בראי הפסיקה הישראלית, ואם כן – באילו מצבים. המאמר פותח בהתייחסות כללית לתרומתו של פוטנציאל תכנוני לשווי שוק של מקרקעין. הוא מצביע על כך שיש להבחין בין פוטנציאל תכנוני לא ממומש לבין ציפייה תכנונית. בהמשך לכך המאמר מצביע על גישות שונות שהובעו בפסיקה הישראלית ביחס לשאלה באילו מצבים, לפי דיני התכנון והבנייה, יהיה אפשר להתחשב בציפייה תכנונית לצורך הערכת שוויים של מקרקעין. במסגרת זו הדיון מתמקד בהסדרים הקיימים בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה־1965, בנוגע לתביעת פיצויים כתוצאה מאישורה של "תוכנית פוגעת" והיטל השבחה. הדיון ממשיך בבחינת השינויים שחלו בפסיקה הישראלית בהתייחס לשאלה מתי הסדרים אלו מאפשרים להתחשב בציפייה תכנונית לצורך הערכת שוויים של מקרקעין. בהמשך לכך מוצגת ביקורת על אופן יישומם של הכללים שנקבעו בפסיקה כמענה לשאלה זו, הגורסת כי כללים אלו אינם ישימים במצבים מסוימים, וכי הדבר מחייב את פיתוחם ושכלולם. כן מוצגת ביקורת על אופן יישומם של הכללים השונים בערכאות השונות, תוך התייחסות לסתירה הקיימת בין ההחלטות השונות. נוסף על כך המאמר מצביע על קשיים ביישום כללים שנקבעו בפסיקה לצורך הערכת תרומתה של ציפייה תכנונית לשווי השוק של מקרקעין. בהקשר זה מוצגת הטענה כי כללים אלו קשים ליישום במסגרת הערכת שווי הנעשית לצורך גביית היטל השבחה או לצורך תביעת פיצויים המתייחסת לפגיעה עקיפה.

להמשיך לקרוא ←

התאבדות היא תופעה היסטורית ומודרנית רחבת היקף במיוחד, בעולם ובישראל, ומהווה גורם תמותה ניכר, בעיקר בקרב אוכלוסיות צעירות ואוכלוסיות פגיעות. נסיונות התאבדות הם תופעה רווחת אף יותר. אולם חרף שכיחותה של התופעה, ולמרות הדרמה האנושית הגלומה בה ותוצאותיה הקשות, במדינות רבות שוררת תרבות של שתיקה, הסתרה וטשטוש בנוגע להתאבדויות. אף על פי כן, או שמא עקב כך, התאבדות נתפסת כסוגיה מאיימת, כהיישרת מבט אל המוות, עד כדי חשש מביטוי המילה.

הסוגיה לא רק מאיימת, אלא גם כרוכה בהאשמה. במובן ציורי, התאבדות שולחת לפחות חמש אצבעות מאשימות, מלוא כף היד. אצבע מאשימה ראשונה שלוחה לעבר המתאבד עצמו – בעבר הייתה ההתאבדות עברה פלילית, ואף כיום לא נעלם הכתם החברתי מעל פני המתאבד. אצבע מאשימה שנייה מופנית כלפי משפחת המתאבד – בהעדר אפשרות לבוא בדין ודברים עם המתאבד, התווית השלילית מוסטת אל משפחתו, וזו סובלת משיפוטיות חברתית ומהטלת אשמה. אצבע מאשימה שלישית מכוּונת לחברה, אשר לא השכילה לסייע ולמנוע. שתי אצבעות מאשימות נוספות עולות מהמשפט הפלילי המודרני. אצבע מאשימה רביעית מכוּונת אל מי שתמך במעשה ההתאבדות בעידוד, בסיוע וכדומה. מבחינה נורמטיבית, אצבע זו נדונה בעיקר בהקשר של המחלוקת הנורמטיבית על המתת חסד; מבחינה דוקטרינרית, היא נבחנת בעיקר במשקפיה של עברת הסיוע בהתאבדות. האצבע המאשימה החמישית, הנדירה והמורכבת במיוחד, מכוּונת אל מי שהוביל לכאורה להתאבדות. מבחינה דוקטרינרית, אצבע זו נבחנת במשקפיהן של עברות ההמתה הכלליות.

להמשיך לקרוא ←

על הסמכות המכוננת הראשונית מוטלות מגבלות. מקורן הוא בנקודת אחיזה המצויה מחוץ לחוקה. נקודת אחיזה זו היא רצון העם. בישראל מקורן של המגבלות הוא בהכרזת העצמאות, המבטאת את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כאשר הכנסת חורגת מהגרעין של מגבלות אלו, בית המשפט מוסמך להעניק סעדים חוקתיים.

להמשיך לקרוא ←