עיקול נכס של חייב על פי פסק דין הוא אמצעי משפטי המופעל כלפי החייב בהליכי הוצאה לפועל של פסק הדין. מטרתו היא לאכוף על החייב את ביצוע פסק הדין באמצעות נכס שבבעלותו.
חוק ההוצאה לפועל קובע שני שלבים לביצוע הליכי העיקול. בשלב הראשון יוטל עיקול על נכס של החייב. החל במועד זה, וכל עוד הוא בתוקף, העיקול "מקפיא" את הנכס כפי מצב הזכויות בו באותה עת, ומונע כל פעולה העלולה לסכל את יכולת ביצועו של פסק הדין באמצעות הנכס. בשלב השני יופעלו הליכים כופים למימוש הנכס המעוקל ולביצוע פסק הדין.
בשנת 2018 חוקקה הכנסת חוק ייחודי למאבק במימון טרור, הנקרא החוק להקפאת כספים ששילמה הרשות הפלסטינית בזיקה לטרור מהכספים המועברים אליה מממשלת ישראל, התשע"ח־2018. מטרתו של חוק זה, המכונה גם חוק ההקפאה, היא להקפיא סכומי כסף שהרשות הפלסטינית משלמת לפעילי טרור ולבני משפחותיהם מכספי המיסים שישראל גובה ומעבירה לרשות הפלסטינית בשנה העוקבת. בדרך זו חוק ההקפאה נועד להקטין את התמריץ הכלכלי לפעילות טרור. שלבי גיבושו של חוק ההקפאה והדיונים שעסקו בו לוּוּ מאבקים רבים בין הכנסת לממשלה, שכן הוא טמן בחובו שורה של סוגיות מדיניות, כלכליות ומשפטיות בעלות השלכות רוחב. חוק ההקפאה מקפל בחובו אינטרסים מגוּונים – מדיניים, הומניטריים, בטחוניים, משפטיים וכלכליים – אשר מתנגשים זה בזה ומחייבים הפעלת איזונים עדינים ביניהם. המאמר יטען כי הרעיון העומד בבסיסו של חוק ההקפאה משתלב הן עם מגמות במשפט הישראלי, ובראשן זו הבאה לידי ביטוי בחוק המאבק בטרור, הן עם הוראות המשפט הבין־לאומי, והן עם הדין הפנימי של מדינות נוספות בעולם המערבי הנאבקות במימון טרור, לרבות Taylor Force Act האמריקני.
המבנים של המשפחה, של הזוגיות ושל ההורות עוברים בעשורים האחרונים טלטלה של ממש הן בחו"ל והן בארץ, ואנו עדים לזניחת מבנים "מסורתיים" ומונוליתיים לטובת מנעד רחב ומגוּון של "משפחות חדשות". אולם עושה רושם שהיבט מרכזי וחשוב של הדיון כולו טרם נדון לעומקו, לפחות בארץ, הן בספרות המחקר והן בפסיקתם של בתי המשפט. מדובר בהסדרת היבטים שונים של הצוואות והירושות של אותם יילודים שנולדו ב"משפחות החדשות", אשר לא אחת התאפשרה הבאתם לאוויר העולם אך ורק הודות לטיפולי הפוריות השונים. המאמר שלפנינו מבקש למלא חוסר אקוטי זה. המאמר יסקור, ראשית דבר, את מבני ההורות ב"משפחות החדשות" ואת האתגרים והקשיים שהם מעלים בתחום הצוואות והירושות. לאחר מכן יציג המאמר את תפיסות העומק של המחוקק הישראלי בתחום האחרון, תוך עמידה על העדפת המסגרות הרשמיות והפורמליות הן של הזוגיות והן של ההורות על מערכות יחסים הקיימות דה פקטו, גם אם לא דה יורה. לאחר שידון באימוץ כמקרה בוחן המשקף נאמנה את הקשיים והאתגרים הכרוכים בערעור על מבנה ההורות ה"מסורתי", שבו שני הורים ביולוגיים מגדלים את ילדם, יסקור המאמר, אחד לאחד, את הקשיים והדילמות המורכבים והסבוכים בהקשר של מושא דיוננו העולים ב"משפחות החדשות", במיוחד כאשר טיפולי פוריות הם שאפשרו את לידתו של הילד. בין היתר מדובר בהקשרים הבאים: תרומת זרע מגבר זר, הולדה לאחר המוות, צו הורות פסיקתי, צו ההורות בהליך "פונדקאות" והאפשרות של הכרה ביותר משני הורים משפטיים לילד. לבסוף, המאמר יציע את המודל של קביעת הורות משפטית בהסכמה כמודל הצודק, הגמיש, היעיל והנוח ביותר להשלמת ההכרה המשפטית בזכותם של הילדים שנולדו במשפחות אלו לרשת את מי שהתכוונו ורצו להיות הוריהם-מורישיהם.
שאלת האחריות של נושאי משרה בגין הפרות חוק עלתה בהחלטות בעניין חורב ובעניין בזק. בדומה לגישה בדלוור, החלטות אלו מבוססות על הבחנה מובלעת בין סיכון משפטי לסיכון עסקי. בעוד נושאי משרה נהנים מהגנה רחבה מפני אחריות אישית בגין נזק שנגרם לחברה כתוצאה מנטילת סיכון מסחרי, הם חשופים לאחריות אישית כאשר הנזק נגרם כתוצאה מנטילת סיכון משפטי. ברשימה זו אנו בוחנים את ההצדקות לקיום ההבחנה, מציעים הצדקה חדשה לקיומה, ומצביעים על כיוונים אפשריים לשיפור הדין בהקשר זה ולמתן אפשרות לנטילת סיכון משפטי מוגבל בנסיבות מיוחדות.
מערכת המשפט נתונה בעומס שיפוטי רב. מאמר זה מציע שהתמקצעות שיפוטית (judicial specification), במובן של עיסוק מרכזי בתחום משפטי מסוים, תסייע בהפחתת העומס הרובץ על בתי המשפט באמצעות ניהול ההון האנושי השיפוטי וקיצור משך ההליך. המחקר מבקש לבחון את שאלת ההתמקצעות השיפוטית דרך המקרה של תיקי חדלות פירעון בבתי המשפט המחוזיים. הבחינה המוצעת במאמר זה בדבר תרומתה של התמקצעות שיפוטית בהליכי חדלות פירעון של יחידים חשובה ואקטואלית, ויש בה כדי לתרום לבחינת הדין החדש. חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, מבקש להתמודד עם העומס השיפוטי בהליכים אלו מבחינת משך ההליך והסמכות העניינית לדון בו, וזאת לאחר שהמחוקק עמד במפורש על הצורך בהקלה פרוצדורלית באותם הליכים. כך, תיקי חדלות פירעון של יחידים, המהווים נתח משמעותי מהתיקים, מתאימים לבחינה של שאלת ההתמקצעות השיפוטית. זאת, במיוחד לנוכח העובדה שקידום הרעיון של בתי משפט ייחודיים בהקשר של חדלות פירעון יושם במדינות אחרות.
מִשכּוּן נכס יוצר זירות עימות משפטיות בין בעלי זכויות קניין שונים, ולעיתים גם בין צדדים נוספים שיש להם אינטרס בנכס הממושכן. הכלי הנורמטיבי ששימש עד כה להכרעה בעימותים אלו הוא עקרון תום הלב. אולם ברבים מן המקרים העומדים להכרעה שני הצדדים תמי לב ובעלי אינטרס לגיטימי. במאמר זה אנו מציעים כלי הכרעה חדש המבוסס על ראייה כללית של הקניין כריבונות שבצידה אחריות, שיש צורך לאזן ביניהן. גישה זו אינה כופרת בריבונותו של בעל זכות הקניין, אך מוסיפה לה מימד של אחריות, ומחייבת עריכת איזון בין שיקולי התועלת של בעל המקרקעין לבין הנזק שנגרם לגורמים אחרים. מאיזון זה נובע שבמקרה של עימות בין שני בעלי זכויות יש להכריע על בסיס מאזן של נוחות ונזקים המתקיים ביניהם. אין די בבעלות על קניין לצורך זכייה בדין, אלא יש לאזן בין התועלת שהבעלים מפיק מניצול זכות הקניין לבין הנזק שנגרם לזולת. כללים אלו מאפשרים להגיע להכרעות שאינן בינריות, תוך יצירה של מעין "חלוקת אחריות", אשר עד כה הייתה מקובלת רק בדיני הנזיקין, ולא בדיני הקניין. על בסיס כלי הכרעה מחודש זה אנו משרטטים "מפת דרכים" נורמטיבית ומגיעים למסקנות אופרטיביות.
מאמר זה עוסק בשאלת הרשיונות לישיבה בישראל. שאלה זו נוגעת בעיקר ללא־יהודים הרוצים לשהות דרך קבע בישראל. מספרם של האנשים המבקשים לשהות בישראל, בין לתקופה מוגבלת ובין לישיבת קבע, אינו גבוה, אך מדובר בסוגיה חשובה לכל משטר ליברלי. בישראל רשיון ישיבת קבע מעניק למחזיקים בו מגוון זכויות רחב, ומהווה אחד הקריטריונים לקבלת אזרחות לא מכוח חוק השבות. בידי שר הפנים הסמכות הבלעדית להעניק רישיון זה. מתן הסמכות רחבת ההיקף לשר הפנים, ללא קביעת קריטריונים או אמות מידה ברורים להפעלתה, פותח פתח להשפעה רבה של תפיסתו האידיאולוגית והפוליטית של השר המכהן, וזאת בניגוד לעקרון שלטון החוק, הדורש קריטריונים ברורים להפעלת סמכות. לצד סמכות זו השר נהנה מפטור יוצא דופן מהחובה לנמק את החלטותיו לעניין מתן אשרות הקבע. משכך, קשה לקיים ביקורת שיפוטית על החלטותיו של השר ולבחון את השיקולים שהובאו בחשבון בעת ההחלטה, את הלגיטימיות שלהם ואת המשקל שניתן להם. למעשה, שר הפנים זוכה בשיקול דעת בלתי מוגבל, וקובע לבדו את עתיד הבקשות של לא־יהודים לישיבת קבע בישראל. שר הפנים, כפי שנראה, יכול לשלול כליל את תהליך ההתאזרחות. מטרת מאמר זה היא להצביע על הבעייתיות הנובעת ממגמה ארוכת שנים זו, ולעודד את הדיון בה, באשר מגמה זו פוגעת באופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית. מדיניות זו פוגעת באוכלוסיות הלא־יהודיות שחיות שנים רבות בישראל, ועלולה להגביר את המתח בין אזרחי המדינה לבין הלא־יהודים השוהים בה. יש לציין כי הבעיה אינה מתעוררת לגבי רוב האוכלוסייה הערבית בישראל, שכן לרובם המכריע יש אזרחות, הכוללת, כמובן, זכות לישיבת קבע.
צבי פרנקל*
בהוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט־1969, בתי הדין לעבודה אינם קשורים בדיני הראיות, אלא בדיונים בעבירות על חיקוקים פליליים שיפורטו בחוק, שעליהם יחולו סדרי הדין והראיות החלים בהליכים פליליים. בצידה של הוראה זו, קובע סעיף 33 לחוק שבכל עניין של סדר דין, שאין עליו הוראה אחרת בחוק בית הדין לעבודה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק.
מערכת בתי הדין לעבודה הוקמה, בין היתר, כדי לאפשר לעובדים שאינם מיוצגים להגיש את תביעותיהם לבית הדין גם אם אינם שולטים ברזי סדרי הדין ובסדרי הבאת הראיות. גישה דומה ננקטה גם בהליכים מסוימים במערכת המשפט הרגילה, כגון בבתי משפט לתביעות קטנות, וכן בחלק מההליכים המתנהלים בבתי המשפט לענייני משפחה, בבתי דין מנהליים ובמשפט המנהלי.[1]
הגיונה של הוראת סעיף 32 נעוץ באופיים המיוחד של יחסי העבודה, שבהם קיים בדרך כלל, חוסר איזון בין העובד לבין המעסיק וכן בהיותו של משפט העבודה מושתת על נורמות משפטיות בעלות אופי כלכלי־חברתי המוצאות את ביטוין בחוקי העבודה, בהסכמים קיבוציים, בצווי הרחבה ובחוזים אישיים. כדי להביא לאכיפה מרבית של נורמות אלה העדיף המחוקק לשחרר את בתי הדין ממסגרות נוקשות בדיני הראיות ולאפשר להם ולצדדים המתדיינים גמישות בדיני הראיות.[2]
מאמר זה מבקש לדון במושג "אחריות מפקדים" בהקשר הישראלי לעומת המשפט הבין־לאומי. המאמר ממפה ומציג את המושג על היבטיו הפליליים השונים, תוך התמקדות באחריותם הפלילית של מפקדים בצבא. הדין הפלילי מבחין בין אחריות המפקד במעשה (כמבצע, כמי שנתן פקודה בלתי חוקית וכשותף לדבר עברה) לבין אחריות המפקד במחדל. בכל הנוגע באחריות המפקד במחדל, קיימת במשפט הבין־לאומי הפלילי דוקטרינה ייחודית של "אחריות מפקדים", לצד אחריות המפקד לשלום פקודיו ולשלומם של אחרים אגב פעילות רשלנית. הדוקטרינה הייחודית של "אחריות מפקדים" מטילה אחריות פלילית על מפקדים בכל הדרגים בגין עברות בין־לאומיות של מודעות או כוונה שנעברו על ידי הכפופים להם. למרבה הצער, הדוקטרינה טרם אומצה בדין הישראלי, למרות המלצות לעשות כן. במרכז המאמר עומדת דוקטרינה זו על מאפייניה, הצדקותיה ומגרעותיה, וכן קריאה להסדירה בהקדם בחוקי מדינת ישראל, כפי שעשו כמה מדינות מערביות, כנסקר במאמר.
גילה שטופלר טוענת במאמרה כי המודל שנבחר במדינת ישראל ליחסי דת ומדינה לשם חיזוק הזהות הלאומית היהודית אינו מקיים את תכליתו, ולעיתים אף חותר תחת ייעודו. עוד טוענת שטופלר כי מנהיגים לאומיים חילונים שונים, ובמיוחד בן־גוריון, "האמינו כי בבוא העת, לאחר קום המדינה, ייעלם בהדרגה היסוד הדתי של היהדות, ששימש בתחילה בסיס ליצירתו של היסוד הלאומי של היהדות, ולאומיות יהודית מובהקת תתפוס את מקומו". שטופלר גורסת, ובצדק לטעמי, כי בן־גוריון ומנהיגים לאומיים חילונים אחרים הניחו כי יש צורך בדת רק עד אשר תעלה תורה חדשה שתהיה היא הלאומיות.
אחד העם מחזיק בתפיסה לאומית המכילה את הדת בתוכה בכל מקרה, ולאו דווקא בימים ראשונים של מעבר או בתקופה כזו או אחרת או באופן שתלוי במיקום ובתפוצה. אומנם הדת – ההלכה ונגזרותיה – אינה המשתנה המסביר היחיד של העם היהודי אליבא דאחד העם, אלא משתנה מסביר לצד משתנים מסבירים אחרים, אולם היא בלי ספק משתנה מסביר עם מקדם משמעותי. גישתו של אחד העם היא שהדת הייתה מתחילת הדרך ותהיה לתמיד רכיב בלאומיות היהודית. גישתו של אחד העם הינה גישה לאומית חילונית המייחסת משקל נכבד לדת ולביטוייה הנורמטיביים, אשר אמורים לפעול כשומרי סף במסגרת הבניית הזהות הלאומית. ייתכן שיהיו לכך תוצאות שייתפסו כ"דתיות", אולם בעיני אחד העם הן "לאומיות". אין זו גישה צרה המייחסת משקל נמוך לדת בפונקציית הלאומיות או גישה צרה המבקשת להשתמש בדת כפרמטר בלאומיות היהודית עד צמיחתה של לאומיות יהודית חדשה. אחד העם האמין כי שומרי הסף הלאומיים, בחלקם לפחות, יסודם בהלכה.
