מאמר זה בוחן את המגמות המסתמנות בתחום פרשנות החוזים בישראל בעקבות פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אמנון לוי נ' נורקייט ובעניין אלי בלום נ' אנגלו סכסון, הנחזים כמבטאים גישה שונה לפרשנות חוזים בבית-המשפט. על-פי גישה זו, אשר נוגדת לכאורה את הלכת אפרופים, אם לשון החוזה ברורה וחד-משמעית, אזי לשון זו היא שתכריע בפרשנותו.
התֵזה המוצגת במאמר היא כי הפסיקה החדשה לא שינתה את ההלכה הנוהגת בפרשנות חוזים ואת הגיונה, וכי לכל-היותר מדובר בניסיון להשפיע על יישומה הלכה למעשה – כלומר, לצמצם את מכלול הנסיבות שלאורן תיבחן לשון החוזה – ובתוך כך לתת מענה לחלק מהביקורת שנמתחה על תפיסת פרשנות החוזים כפי שנקבעה בהלכת אפרופים.
