מאמר זה בוחן את המגמות המסתמנות בתחום פרשנות החוזים בישראל בעקבות פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אמנון לוי נ' נורקייט ובעניין אלי בלום נ' אנגלו סכסון, הנחזים כמבטאים גישה שונה לפרשנות חוזים בבית-המשפט. על-פי גישה זו, אשר נוגדת לכאורה את הלכת אפרופים, אם לשון החוזה ברורה וחד-משמעית, אזי לשון זו היא שתכריע בפרשנותו.
התֵזה המוצגת במאמר היא כי הפסיקה החדשה לא שינתה את ההלכה הנוהגת בפרשנות חוזים ואת הגיונה, וכי לכל-היותר מדובר בניסיון להשפיע על יישומה הלכה למעשה – כלומר, לצמצם את מכלול הנסיבות שלאורן תיבחן לשון החוזה – ובתוך כך לתת מענה לחלק מהביקורת שנמתחה על תפיסת פרשנות החוזים כפי שנקבעה בהלכת אפרופים.
בהמשך למסקנה זו, המאמר מציע כי ככל שמדובר בחוזה מסחרי, מקום שאי-אפשר לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים – למשל, עקב מחלוקת בין השופטים בדבר מכלול הנסיבות הרלוונטיות לחוזה – יש לפנות, לצורך בחינת תכליתו האובייקטיבית של החוזה, אל ההיגיון העסקי-המסחרי, הראוי לשמש המדד הנסיבתי העיקרי שעליו יש לבסס את פרשנות החוזה. מדובר במבחן אובייקטיבי עקבי, אחיד וברמת הפשטה נמוכה יחסית, המקרין על הקצאת הסיכונים שהצדדים נטלו על עצמם בעת היקשרותם בחוזה. בה-בעת, ככל שהדבר לא נשלל על ידי הצדדים בחוזה, ההיגיון העסקי אינו מתיימר לייחס לצדדים מטרות או ערכים אשר זרים לחוזה, שכן הוא מתייחס לעולם העסקי שבו העסקה נעשית, ואף מושפע מנסיבות העסקה הקונקרטיות.
אתר משפט ועסקים 