אתר משפט ועסקים

תופעת הביוש מזיקה עד מאוד לקורבנותיה, ולכן הנטייה הראשונית שלנו היא להסכים לעמדה שיש לאסור עליה מלחמה משפטית. עם זאת, המציאות הנורמטיבית מורכבת יותר, ונושא מאמר זה – החרם התרבותי הפנימי – מהווה דוגמה מובהקת לכך. החרם התרבותי הפנימי מוטל על ידי קהילה תרבותית על מי מחבריה כדי לאכוף את הנורמות המקובלות בה על אלה הסוטים מהן. הוא כולל, בדרך כלל, מרכיבים מובהקים של ביוש, ועלול לגרום למוחרמים נזקים כבדים ביותר. עם זאת, הטענה המרכזית במאמר זה היא שיש לנהוג זהירות רבה בטרם יינקטו סנקציות משפטיות בגין הטלתו, וזאת גם במסגרת חברות הנאמנות לערכי יסוד ליברליים. כאשר קבוצה תרבותית באה לאכוף את הנורמות הפנימיות שלה במסגרת חברות אלה, היא נתקלת במחסומים נורמטיביים ברורים – אמצעי אכיפה אלימים הם מחוץ לתחום, כמובן, ויש להתייחס בעוינות רבה גם לכפייה משפטית של נורמות. על רקע זה, החרם התרבותי הפנימי נותר אחד מאמצעי הלחץ החברתיים המשמעותיים היחידים. נראה כי גם אם אנו – התומכים בסובלנות – מתנגדים לו, מימושו נופל עדיין בגדר האוטונומיה התרבותית המותרת גם בימינו אלה. במסגרת המאמר יוצגו ההצדקות למסקנה זו, וייבחנו גבולותיו הנורמטיביים של החרם התרבותי הפנימי, שחצייה שלהם תצדיק התערבות משפטית.

לקריאת המאמר המלא [PDF]

החלטת מועצת הביטחון 2334, מ-23 בדצמבר 2016, עוררה הדים רבים – הן לנוכח השפה התקיפה שהיא נוקטת ביחס למדיניות ההתנחלות של ישראל ולהשפעתה על פתרון שתי המדינות והן לנוכח העובדה שקבלתה התאפשרה בזכות החלטת הממשל האמריקני, בהנהגתו של נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה, להימנע מהטלת וטו נגדה. התגובות וההתייחסויות הרבות להחלטה, וכן טענות שונות שנטענו לגבי מידת חשיבותה והשפעתה, מעלות את הצורך בהבהרת משמעויותיה והשלכותיה האפשריות על ישראל. מאמר זה מציג ניתוח מפורט של ההחלטה, המתייחס להיבט המדיני ולהיבט המשפטי, תוך מתן פרספקטיבה על ההקשר שבו היא התקבלה – הכוחות, התנאים והפעולות אשר אפשרו או הניעו את קבלתה במועצת הביטחון. כמו כן, המאמר מספק רקע בדמות החלטות רלוונטיות קודמות של מועצת הביטחון, המאפשר לבחון את ההתפתחות ביחסה של מועצת הביטחון לסוגיית הסכסוך הישראלי–פלסטיני, ולעמוד על מידת החידוש שיש בהחלטה 2334 בהקשר זה. המאמר, כשמו, מהווה מדריך מעשי שיספק לקוראים הבנה של המצב שיצרה החלטה 2334 ובהתאם לכך גם תובנות להמשך.

להורדת המאמר המלא.

המאמר עוסק במתח הבסיסי הטמון בדיני הירושה בין הגנה על חופש הציווי לבין הגנה על יורשים מסוימים, לרוב (אך לא בהכרח) בני משפחה. טענתו המרכזית היא כי בניגוד לתפיסה המקובלת במשפט הישראלי, הרואה את חופש הציווי כאינטרס המרכזי בדיני הירושה, ירושה היא למעשה מוסד דו-צדדי המקדם שני אינטרסים משלימים: האינטרס של המורישה בהמשכיות של האני לאחר מותה באמצעות שליטה בקניינה, והאינטרס של הקרובים לה בחיבור אל שורשיהם, אל העבר שלהם. המשכיות היא אם כן ערך מרכזי בדיני הירושה, המבאר באופן שלם ומלא את המתח הבסיסי הטמון בהם. לתשתית תיאורטית זו יש כמה השלכות נורמטיביות. המאמר עוסק בשלוש מהן: הגנה על חופש הציווי; מיתון תנאים בצוואות ואיסור הורשה נצחית; והגנה על האינטרסים של מקבלים, במקרים מיוחדים, באמצעות ביקורת שיפוטית על צוואות.

להורדת המאמר המלא [PDF]

ד"ר שלי קרייצר-לוי היא מרצה בכירה, במרכז האקדמי למשפט ולעסקים.

אזכור המאמר: שלי קרייצר-לוי "חידה הירושה: רצון, המשכיות ומחויבות" משפט ועסקים כב 165 (2019).

The Riddle of Inheritance: On Wills, Continuity and Commitment | Shelly Kreiczer-Levy

The article discusses the embedded tension between testamentary freedom and family protection in inheritance law. It argues that contrary to the conventional wisdom, inheritance is not a one-sided institution designed to protect the interests of property owners. Instead, inheritance is a two-sided institution that promotes two complementary interests: the interest of the giver in the continuity of their self after death, and the interest of certain recipients to belong to the giver, as a representation of their roots. Continuity, therefore, is a central value in inheritance law. This theoretical framework has three normative implications: a protection of testamentary freedom, limiting the power of the testator to restrain recipients’ use of the property, and a judicial review of wills.

(Vol. 22, 2019)

המאמר מצביע על תופעה שלטונית המכונה במסגרתו "ביוש רגולטורי", עומד על מאפייניה, ומבקש להעריכה מן הבחינה הנורמטיבית. ביוש רגולטורי מתייחס לכל פרסום מכוּון של מידע על ידי רשויות מנהליות המיועד להעביר מסר ערכי שלילי על אודות גופים פרטיים לצורך מטרה רגולטורית. ביוש נדון עד כה בעיקר בהקשרים אזרחיים פרטיים, שבהם אזרחים מביישים אזרחים, וכן בהקשרים שלטוניים פליליים, שבהם הרשות המבצעת או השופטת מביישת עבריינים (כולל תאגידים) באמצעות פרסום דבר העבֵרה לאחר מעשה. מאמר זה עוסק לראשונה בביוש בהקשר שלטוני רחב יותר, ובוחן אותו ככלי אכיפה רגולטורי ברשות המבצעת שאינו מוגבל דווקא להליך הפלילי, אלא חל גם על פרסומים "מביישים" הקשורים לאחריותם המנהלית, האזרחית או המוסרית של תאגידים.

להמשיך לקרוא ←

סיומו של המשפט הפלילי הטיפוסי הינו מרשיע, מעניש, כואב ומביש. הנאשם מוקע כאשם, כעבריין, ולא אחת גם כשקרן. העובר עבֵרה בסתר מקבל את עונשו בגלוי. ביוש זה הינו ממוסד, מכוּון, ובמידה רבה מוצהר, באשר המשפט הפלילי מבקש לגנות ולהרתיע, לשלוח מסר ציבורי שיהדהד ויצמצם את הסיכוי לפשיעה עתידית. לצד הביוש הממוסד והגלוי של מי שהוקע כאשם בסיום ההליך קיימים ביטויים לא מעטים של ביוש ממוסד בשלבים מוקדמים יותר של ההליך. המאמר בוחן מתי וכיצד הדין הפלילי מבייש את הפרט, לצורך או לא לצורך, ואם ניתן גם אחרת.

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה בודק עד כמה ביוש בדיני המס – ובפרט בדיני מס הכנסה – מוסדר בחוק עצמו, ולא רק ברשתות החברתיות, ובוחן את ההצדקות המונחות בבסיסו של הסדר זה במישור האזרחי. הטענה המרכזית של המאמר היא שפרסום שמו של הנישום-המתדיין בפסק הדין פוגע בשוויון, הואיל ושמו של בעל הדין נחשף בציבור (גם אם זכה בדין) בעוד שמו של נישום שעניינו נחתם במסגרת הליכי השומה נותר מתחת למכ"ם, מחוץ לעין הציבור. השוויון נפגע אף ביחס לנישומים אחרים שהמחלוקת בינם לבין המדינה אינה אזרחית גרידא, אלא מחלוקת מעין-פלילית. נישומים ששילמו כופר כסף נהנים יותר מהגנת הפרטיות, ופחות פרטים מוצנעים לגביהם מובאים לידיעת הציבור. נתון זה מחזק את הטענה שההליך המיסויי אינו שוויוני. נראה שבמאבק בין זכות הציבור לדעת, מצד אחד, לבין הזכות לפרטיות, מן הצד האחר, נזנח ערך השוויון. בשל חשיבותו של השוויון לפני החוק, יש להוסיפו למשוואת האיזון בין פומביות לבין פרטיות.

להמשיך לקרוא ←

המשפט הישראלי מבחין בין זוגות שנישאו לפני ינואר 1974 לבין זוגות שנישאו לאחר מכן. על הראשונים חלה הלכת השיתוף, ואילו על האחרונים חל חוק יחסי ממון. הלכת השיתוף גורסת שיתוף קנייני ומיידי בין בני הזוג. היא הביאה ברכה בכנפיה, אך גרמה להיווצרות זכויות סמויות בנכסי בני הזוג ולפגיעה בביטחון הקנייני. חוק יחסי ממון מחליף את הלכת השיתוף, בקובעו כי השיתוף בין בני הזוג יהיה אובליגטורי דחוי. אולם חוק זה התרוקן מתוכנו מייד עם לידתו, שכן מועד איזון המשאבים הותנה בסידור הגט, וסידור הגט תלוי ברצון הצדדים. באמצע שנות התשעים גייס בית המשפט בעניין יעקובי את הלכת השיתוף ואת הדין הכללי, וקבע כי אפשר להקדים את החלוקה הרכושית ולקיימה אף לפני סידור הגט.

להמשיך לקרוא ←

המאמר עוסק במשמעותו של סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, שלפיו מתווך אינו זכאי לדמי תיווך אם לא נחתמה הזמנה בכתב. אף שהנושא הוסדר בתקנות, נותר כר נרחב לפרשנות, ונשאלת השאלה: מהו כתב? האם מסרון, למשל, עומד בדרישה זו? כמו כן, האם ניתן לוותר על דרישת הכתב כאשר אין ספק שהמתווך היה הגורם היעיל בעסקה ואף גובשה עימו הסכמה בעל פה לשלם את דמי התיווך, המופרת באופן העולה כדי חוסר תום לב?

להמשיך לקרוא ←