סיומו של המשפט הפלילי הטיפוסי הינו מרשיע, מעניש, כואב ומביש. הנאשם מוקע כאשם, כעבריין, ולא אחת גם כשקרן. העובר עבֵרה בסתר מקבל את עונשו בגלוי. ביוש זה הינו ממוסד, מכוּון, ובמידה רבה מוצהר, באשר המשפט הפלילי מבקש לגנות ולהרתיע, לשלוח מסר ציבורי שיהדהד ויצמצם את הסיכוי לפשיעה עתידית. לצד הביוש הממוסד והגלוי של מי שהוקע כאשם בסיום ההליך קיימים ביטויים לא מעטים של ביוש ממוסד בשלבים מוקדמים יותר של ההליך. המאמר בוחן מתי וכיצד הדין הפלילי מבייש את הפרט, לצורך או לא לצורך, ואם ניתן גם אחרת.

לצורך המאמר ביוש נתפס כפעולה משפילה הנעשית מטעם המדינה או בחסותה באופן מכוּון או צפוי. פעולות אלה נעשות לעיתים על ידי המשטרה, לעיתים על ידי התביעה, לעיתים על ידי הסנגוריה ולעיתים על ידי בית המשפט. חלקן מיועדות להשיג מטרות ראויות, וחלקן לא. לעיתים ההליך אינו רק עונש, אלא גם ביוש. הביוש הוא מנת חלקם לא רק של אשמים, אלא גם של חפים; הוא מנת חלקם לא רק של מורשעים, אלא גם של נאשמים, חשודים, ולעיתים גם של מתלוננים ועדים. החשוד בעבֵרה בסתר, ולעיתים אף המתלונן על עבֵרה, מבוישים בגלוי.

המאמר נוגע בשלושה צמתים מרכזיים בהליך הפלילי המביישים את הפרט: ביוש כאחת ממטרותיהם של דיני העונשין; ביוש כתוצר לוואי של אמצעי חקירה ואכיפה; וביוש הנוצר מפומביות הדיון. הצומת הראשון לעיל מגיע בסיום המשפט במצבי הרשעה, כאשר המשפט הפלילי המהותי מכוון לגינוי ולהרתעה ומבייש לשם כך את המורשע. הצומת השני, הסמוי והמעניין יותר, הוא של הדין הדיוני, ועניינו מגוון הליכים פליליים שכוללים רכיבי ביוש – חלקם מכוּונים וחלקם לא; חלקם עוסקים בחשודים, חלקם בנאשמים, וחלקם אפילו במזוכים, במתלוננים ובעדים. הצומת השלישי קשור לגורם מגביר בושה ומחולל בושה גדול בהליך הפלילי – פומביות הדיון. המאמר יעסוק בצומת זה תוך דיון ביקורתי בשיקולים שבבסיסו של עקרון הפומביות.

המאמר גורס כי בעולם שבו הביוש נהפך לתופעה פופולרית ונפוצה, המשפט אינו צריך להניף את לפיד ההשפלה ולמלאו חומרי תבערה. הוא אינו צריך למהר לנופף בלפיד הביוש, ובוודאי לא להשתמש בו כבררת מחדל שאין מהרהרים אחריה כמעט. המאמר מציע לחשוב מחדש על הביוש במשפט הפלילי, תוך התבוננות על הרע שהוא מקדם, ולא רק על הטוב.

לקריאת המאמר המלא.