אתר משפט ועסקים

חברתי הנשיאה ביניש, חבריי שופטי בית-המשפט העליון, שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, ראש לשכת עורכי-הדין, נשיאים ושופטים בדימוס, ידידים, בני משפחה ואורחים נכבדים:

אני מודה מקרב לב לכל מברכיי על הברכות החמות והדברים הטובים.

נולדתי בשנת 1941 בקיבוץ אשדות-יעקב שבעמק הירדן, בת לדור-תפר שבין טרום-המדינה לבין קום המדינה – דור שזוכר עדיין משנות ילדותו הראשונות את השלטון הבריטי בארץ-ישראל ואת חוויות החיים הראשונות בהתיישבות העובדת בשנים שלפני קום המדינה.

בעיניו של ילד רך בשנים, ימי הקיבוץ של טרום-המדינה הצטיירו כחוויה יחידה במינה. המפעל החלוצי-הציוני, שהניח את היסודות הפיזיים והרוחניים להקמת המדינה, חבק את החיים כולם. הגשמתו של מפעל זה חייבה התמכרות מוחלטת של האדם למימושו של האידיאל – לבנות את יסודות המדינה על רקע תפיסה חברתית-ערכית של שוויון האדם. להט ההגשמה החלוצית דחק לקרן-זווית את האדם כפרט, ומקומו בחברה נמדד על-פי יכולותיו לתרום למימוש המפעל החלוצי. כאן לא נולדו מושגי ההגנה על האוטונומיה של הפרט; על הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט איש לא שמע. זכות האדם לקניין לא הייתה בנמצא. שיח של זכויות הפרט לא התקיים בחברה הזאת. הוא נחשב מותרות בתהליך הגשמתו של הרעיון הציוני בדרך לעצמאות מדינית. אבל כאן צמחה תודעת השוויון כמושג חברתי, כאן צמחה הערבות ההדדית של איש לרעהו, ופה נבנתה תחושת המחויבות האישית לצורכי הכלל ולקיום המשותף – מחויבות שאין למעלה ממנה. כאן צמחה בבני דורי תודעת המחויבות המוחלטת לרעיון ההגשמה של מדינה עברית, וההכרה בחובתו של היחיד להשקיע בצורכי הכלל את כל מה שבידו לתת, כדי להבטיח את הקיום החברתי המשותף. כך נולדנו, בני דורי ואני, אל תוך הציונות המתחדשת, אשר נהפכה לחלק מהווייתנו הפיזית והרוחנית. חיִינו בטבע של ארץ-ישראל הראשונית, ולמדנו לאהוב את הארץ דרך החושים – דרך ריחות האדמה, הפריחות של החורף, הגשמים והחמסינים היוקדים על גגות הפח של הקיבוץ. חווינו את הרגעים הגדולים של התקומה הציונית בצד שנות הסבל וההתמודדות, המלחמות והשכול. נהפכנו לחלק בלתי-נפרד מנופה ומהווייתה של הארץ הזאת, ושורשינו ניטעו בה לבלי נתק. כאן, בין שדות הפלחה לבין מטעי הבננות והמחצבה במנחמיה, הונחו היסודות הפיזיים להקמת המדינה.

הקמת המדינה והעצמאות הממלכתית מעולם לא התקבלו על-ידינו כתופעה היסטורית מובנת מאליה. הן נתפסו תמיד כנס שחוללו מתי מעט בנתינה אישית שאין למעלה ממנה. עתה, משהונחו היסודות המערכתיים של הממשל ועוצבו עקרונות-היסוד של המשטר הדמוקרטי בישראל, היה אפשר לגשת לגיבוש המסגרת לערכי-הליבה של החברה הישראלית. עקרונות אלה נבנו, בראש ובראשונה, על ההכרה בזכותו הטבעית של העם היהודי לחיות במדינתו הריבונית, ועל החובה להגן על החיים והקיום של החברה הישראלית במדינה יהודית ודמוקרטית, על רקע הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ-ישראל ובצל זכרון השואה.

בצד המחויבות לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, התגבשו העקרונות הדמוקרטיים של המשטר – בחירות חופשיות וכללי פעולה דמוקרטיים של מוסדות השלטון.

להמשיך לקרוא ←

אפתח בציטוט קטע הסיום מחוות-דעתי בפסק-הדין בבג"ץ קו לעובד, שניתן ביום פרישתה של השופטת פרוקצ'יה מכס השיפוט:

"פסק דין זה ניתן על-ידי חברתי השופטת פרוקצ'יה ביום פרישתה מבית המשפט העליון, לאחר למעלה מעשור של תרומה גדולה, מקצועית וערכית, בבית משפט זה, וזאת כתום שנים פוריות רבות בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. השופטת פרוקצ'יה היא משפטנית בכל רמ"ח אבריה, והיתה משרתת ציבור בתחום המשפט כל ימיה, שנים רבות בתחומים אזרחיים במשרד המשפטים וברשות לניירות ערך, ולימים – מזה קרוב למחצית היובל – בשפיטה לכל דרגותיה. תרומתה גדולה בכל תחומי המשפט, באין ספור החלטות ופסקי דין, בתוך ידע רב ומבט רחב, ערכי וציוני אל עבר תמונה משפטית וחברתית כוללת. עוד זמן רב ייזכר ויצוטט עושר פסיקה זה, והוא לא בא כלאחר יד; בימינו יחדיו בבית המשפט המחוזי ואחר כך בבית משפט זה אפשר היה לזהות מי נועל את דלתות בית המשפט בלילה, בחריצות בלתי רגילה, בלא כל פעילות מסביב שאיננה מלאכת השיפוט בטהרתה; ואחרון חביב, בגישה אנושית, שלצד ההלכה המשפטית רואה את הפרט ומצוקותיו. היסטוריון הרעיונות ישעיהו ברלין, בעקבות המשורר היווני ארכילוכוס בן המאה השביעית לפני הספירה, מבחין באנשי יצירה בין 'הקיפוד והשועל', כשם ספרו הנודע – קרי, בין 'בעל מלאכה אחת' לבין המהלך בין שדות פעולה שונים; ארכילוכוס מצוטט כאומר 'השועל יודע הרבה דברים קטנים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול'; וכבר נאמר במקורותינו שלנו 'מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת'. השופטת פרוקצ'יה, בדגם של ישעיהו ברלין, היא בשליחותה במשפט 'בעלת מלאכה אחת' ותכונת הריכוז של הקיפוד, הזוכה להערכתם הרבה של בעלי תכונות הפיזור של השועל של ארכילוכוס וברלין, כמותי למשל, וזאת גם במקרים שלא ראינו בהם עין בעין. אני מאחל לה בריאות טובה, אריכות ימים וסייעתא דשמיא להמשך סיפוק והצלחה."

דברים אלה טעונים הרחבת-מה. בפן האישי, הידידות בין אילה לביני, הגם שכבר הכרנו מעט בשירות הציבורי, נוצרה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, שם כיהנה אילה בין 1993 ל-2000 ואילו אני הצטרפתי ב-1995 וכיהנתי עד 1997. כבר באותם ימים הלך שמה לפניה כמשפטנית מעולה, שפסקי-הדין שלה מצטיינים ברמה גבוהה מבחינה מקצועית ומבחינה אנושית כאחת. היא הקדישה את עצמה כל-כולה לעבודתה השיפוטית, והתיאור של נעילת דלתות בית-המשפט בלילה אינו לוקה בשמץ הגזמה. כך היה גם בבית-המשפט העליון, שבו שירתנו יחד כשבע שנים, משנת 2004 ועד פרישתה של אילה מכס השיפוט. ההתמסרות הייתה כולית (הוליסטית), כמעט במידה של התקדשות לעבודה השיפוטית מזה והתנזרות מכל השאר מזה. רבים השופטים המסורים לעבודה, אבל במקרה של אילה הייתה זו הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית. הפרי העצום של עבודתה השיפוטית צמח מעבודה רבה של חריש, זריעה ודישון, והתקיים בה – בפרפרזה מעטה – הזורעים בעמל, ברינה יקצורו.

להמשיך לקרוא ←