אפתח בציטוט קטע הסיום מחוות-דעתי בפסק-הדין בבג"ץ קו לעובד, שניתן ביום פרישתה של השופטת פרוקצ'יה מכס השיפוט:
"פסק דין זה ניתן על-ידי חברתי השופטת פרוקצ'יה ביום פרישתה מבית המשפט העליון, לאחר למעלה מעשור של תרומה גדולה, מקצועית וערכית, בבית משפט זה, וזאת כתום שנים פוריות רבות בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. השופטת פרוקצ'יה היא משפטנית בכל רמ"ח אבריה, והיתה משרתת ציבור בתחום המשפט כל ימיה, שנים רבות בתחומים אזרחיים במשרד המשפטים וברשות לניירות ערך, ולימים – מזה קרוב למחצית היובל – בשפיטה לכל דרגותיה. תרומתה גדולה בכל תחומי המשפט, באין ספור החלטות ופסקי דין, בתוך ידע רב ומבט רחב, ערכי וציוני אל עבר תמונה משפטית וחברתית כוללת. עוד זמן רב ייזכר ויצוטט עושר פסיקה זה, והוא לא בא כלאחר יד; בימינו יחדיו בבית המשפט המחוזי ואחר כך בבית משפט זה אפשר היה לזהות מי נועל את דלתות בית המשפט בלילה, בחריצות בלתי רגילה, בלא כל פעילות מסביב שאיננה מלאכת השיפוט בטהרתה; ואחרון חביב, בגישה אנושית, שלצד ההלכה המשפטית רואה את הפרט ומצוקותיו. היסטוריון הרעיונות ישעיהו ברלין, בעקבות המשורר היווני ארכילוכוס בן המאה השביעית לפני הספירה, מבחין באנשי יצירה בין 'הקיפוד והשועל', כשם ספרו הנודע – קרי, בין 'בעל מלאכה אחת' לבין המהלך בין שדות פעולה שונים; ארכילוכוס מצוטט כאומר 'השועל יודע הרבה דברים קטנים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול'; וכבר נאמר במקורותינו שלנו 'מעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת'. השופטת פרוקצ'יה, בדגם של ישעיהו ברלין, היא בשליחותה במשפט 'בעלת מלאכה אחת' ותכונת הריכוז של הקיפוד, הזוכה להערכתם הרבה של בעלי תכונות הפיזור של השועל של ארכילוכוס וברלין, כמותי למשל, וזאת גם במקרים שלא ראינו בהם עין בעין. אני מאחל לה בריאות טובה, אריכות ימים וסייעתא דשמיא להמשך סיפוק והצלחה."
דברים אלה טעונים הרחבת-מה. בפן האישי, הידידות בין אילה לביני, הגם שכבר הכרנו מעט בשירות הציבורי, נוצרה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, שם כיהנה אילה בין 1993 ל-2000 ואילו אני הצטרפתי ב-1995 וכיהנתי עד 1997. כבר באותם ימים הלך שמה לפניה כמשפטנית מעולה, שפסקי-הדין שלה מצטיינים ברמה גבוהה מבחינה מקצועית ומבחינה אנושית כאחת. היא הקדישה את עצמה כל-כולה לעבודתה השיפוטית, והתיאור של נעילת דלתות בית-המשפט בלילה אינו לוקה בשמץ הגזמה. כך היה גם בבית-המשפט העליון, שבו שירתנו יחד כשבע שנים, משנת 2004 ועד פרישתה של אילה מכס השיפוט. ההתמסרות הייתה כולית (הוליסטית), כמעט במידה של התקדשות לעבודה השיפוטית מזה והתנזרות מכל השאר מזה. רבים השופטים המסורים לעבודה, אבל במקרה של אילה הייתה זו הדרגה הגבוהה ביותר האפשרית. הפרי העצום של עבודתה השיפוטית צמח מעבודה רבה של חריש, זריעה ודישון, והתקיים בה – בפרפרזה מעטה – הזורעים בעמל, ברינה יקצורו.
בשעה שאמר המשורר שאול טשרניחובסקי כי "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו, רק מה-שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות", הוא התכוון מן הסתם לומר את הידוע – כי אישיותו של כל אחד מאיתנו, נוסף על תבניתו המוּלדת הנוצקת על-פי המטען הגנטי שירש מהוריו, היא תרכובת של תולדות חייו והתנסויותיו. כך גם שופט, כמובן, במלאכתו השיפוטית, הגם שהוא מחנך את עצמו למקצועיות גמורה ומנסה לנהוג בדרך זו, כפי שחובתו אכן לעשות, ואף שעל-פי-רוב הוא גם מצליח. הנשיא אגרנט, מורה ורבה של השופטת פרוקצ'יה, כתב בבג"ץ שליט כי על השופט להתרחק מביטוי דעותיו הפרטיות, אף ש"השקפת העולם של שופט נותנת אותותיה, זעיר פה, זעיר שם, בהחלטותיו, ולו אך מתחת לסף הכרתו". מעיד אני על השופטת פרוקצ'יה כי היא הייתה "שיפוטית" בכל רמ"ח איבריה, אך אין מי מאיתנו שבתי-גידולו השונים ונסיונות חייו לא נתנו בו את אותותיהם, לטוב ולמוטב. וכלום אפשר אחרת? הרי אין שופט כמחשב או ככספומט, שאתה לוחץ על מקשים והתוצאה מוכתבת, כבולעו כך פולטו.
השופט אליקים רובינשטיין הוא שופט בית המשפט העליון. המאמר מבוסס על הרצאה שנישאה בכנס "שופטת בחברה רווּית מתחים – בין חירות ואחריות", שנערך לכבודה של השופטת (בדימוס) אילה פרוקצ'יה בתאריכים 28–29 במאי 2012 במרכז הבינתחומי הרצליה.
אזכור המאמר: אליקים רובינשטיין "תבנית נוף מולדתה: הרהורים של עמית וידיד על השופטת אילה פרוקצ'יה ופסיקתה" משפט ועסקים יח 23 (2014).
אתר משפט ועסקים 