אתר משפט ועסקים

המאמר דן בעילת התביעה לשלום-בית בפסיקתם של בתי-הדין הרבניים, בהתפתחותה, בתמורות שחלו בה, ובכשליה בהשגת תכליתה העיקרית – יישוב משברי נישואים.

בחלק הראשון הדיון מתמקד בהתפתחות התביעה ומעמדה מאז הוקמו בתי-הדין הרבניים לפני קרוב למאה שנים. החלק השני מתמקד בניתוח הגישות הקיימות בקרב הדיינים ביחס אליה: גישת הזכות המשפטית, גישת האמת המשפטית, הגישה הפרגמטית וגישת ההפרדה בין תפקידי הרב והדיין. חלק מן הגישות נוטות יותר לנוקשות פורמליסטית ושואפות לאידיאת הזוגיות על-פי ההלכה, ואילו אחרות הן גמישות וריאליסטיות יותר, ונוטות לפרגמטיות ולהשלמה עם פירוק הנישואים ביתר קלות. חרף האמור, המסקנה העולה מניתוח הגישות השונות היא שאף לא אחת מהן – גם לא מאלה שניחנו ביתר גמישות – מצליחה לצקת תוכן מהותי בתביעות שלום-בית ולקדם באופן ממשי את שיקום הנישואים במסגרת ההליכים המשפטיים בבתי-הדין הרבניים, עד כדי כך שבקבלת תביעות אלה לא נותר אלא שימור טכני וחלול של מסגרת הנישואים.

בחלק השלישי נידונים מרכיביה המשפטיים השונים של תביעת שלום-בית. שלום-בית, כאידיאה של היחסים הזוגיים, קיבל במסורת ההלכתית חיזוקים משפטיים לכל אורך השנים, ובמסגרת השיפוט הרבני במדינת-ישראל הוא השלים את ההתמרה (הטרנספורמציה) המשפטית הסופית שלו לכלל עילת תביעה משפטית לכל דבר ועניין. עילה זו נבחנת במאמר מכמה היבטים: מהות העילה וייחודיותה, מרכיביה (כגון היסוד הנפשי וקביעת האשָם), המבחנים שפותחו לבחינתה (כגון כנות התביעה והסיכויים לשיקום הנישואים), הסעדים הקשורים אליה ומנגנוני הטיפול בה (ובכלל זה גורמי הסיוע הטיפולי שליד בתי-הדין). כל זאת בהקשר של המצב המשפטי בדיני המשפחה בישראל, אופי התפקוד המוסדי של בתי-הדין הרבניים והתמורות החברתיות שחלו בעשורים האחרונים.

בחלק הרביעי נידונות סוגיות מפורטות בפסיקת בתי-הדין הרבניים בנושאים הבאים: מרידה, מזונות אישה, החלטות-ביניים, צווים וסעדים זמניים, עיכוב פירוק שיתוף, תביעות חלופיות, תנאים והסכמים לשלום-בית, העדר סיכוי לשלום-בית ופירוד ממושך, ושיקולים מיוחדים בתביעות שלום-בית.

בחלק האחרון נעשה ניסיון להציג מבט כולל המעריך את מצבן הנוכחי של תביעות שלום-הבית ואת המגמות המסתמנות בהתפתחותן. בחלק זה מנותחות ארבע קבוצות של גורמים שהובילו למצב הנוכחי: גורמים דתיים (היבט ערכי; יראת הוראה), גורמים מערכתיים (התמורות במוסד בית-הדין הרבני; מאבקי הסמכות עם בתי-המשפט), גורמים חברתיים (פערי התפיסה בין הדיינים לבין ציבור המתדיינים; פעולה מול סביבה לעומתית) וגורמים הליכיים (משפטיזציה; שלב הגעת הסכסוך לבית-הדין; טבעו של מעשה הפסיקה לעומת טבעה של החקיקה; השימוש המניפולטיבי שנעשה בהליך זה על-ידי הצדדים ובאי-כוחם).

לנוכח הדיון המצביע על כשלונה – הן המובנה הן המעשי – של התביעה בהשגת תכליתה, המאמר עומד על הצורך בחשיבה מחדש על נחיצותן ותרומתן של תביעות שלום-בית ועל שינוי מן היסוד בדרך הטיפול בהן.

להורדת המאמר המלא.

מאמר זה בוחן את שאלת הכלל המשפטי המצוי והרצוי בעניין גובהם של מזונות הילדים במצב שבו משמורתם הפיזית של הילדים משותפת בין הוריהם כך שזמני השהייה של הילדים עם הוריהם מתחלקים באופן שווה. שאלה זו הינה חלק מהוויכוח הציבורי סביב המלצותיה של ועדת שיפמן, הכוללת גם את ביטול הדין האישי בענייני מזונות הילדים ואימוץ דין אזרחי טריטוריאלי תחתיו.

במשך שנים התקבעה בפסיקה התפיסה כי משמורת משותפת וחלוקת שווה של זמני השהייה מובילות להפחתה של כרבע מדמי המזונות המקובלים. בשנים האחרונות ניכרת שונוּת רבה בפסיקתן של הערכאות הדיוניות ביחס לגובה ההפחתה הראוי. במאמר אנו מזהים שלוש מגמות בפסיקה, בהובלתם של בתי-המשפט המחוזיים תל-אביב, חיפה ומרכז. נציג את שלוש המגמות תוך מתיחת ביקורת עליהן – הן מבחינת הדין האישי הנוהג, הן מנקודת-המבט של הדין הרצוי. לאחר-מכן נציג את המסקנות ואת הנוסחה המוצעת בדוח ועדת שיפמן, ונצביע על הכשלים הטמונים בהם לשיטתנו, במיוחד במקרים של משמורת משותפת וחלוקה שווה של זמני שהייה. לבסוף נציע דרך ראויה להכרעה, תוך הכרה בהמשך שליטתו של הדין האישי בתחום, כמו-גם בכך שבשנים האחרונות התפתחה בפסיקה מגמה של קביעת משמורת משותפת גם במצבים של קונפליקט הורי עמוק.

להורדת המאמר המלא.

אי-קיום החלטות של בג"ץ על-ידי המדינה מסתמן בשנים האחרונות כתופעה של ממש. משאין בידיו אמצעים אפקטיביים לאכיפת צוויו, ואף לא לפיקוח על מאמצי המדינה לקיימם, בית-המשפט העליון מוצא את עצמו בדילמה: מצד אחד, הוא נזהר לא להוביל את המערכת למשבר חוקתי בכל מקרה של אי-קיום, ופונה תחת זאת לכלים רכים של תמרוץ וביוש לצורך השגת רמה נסבלת של קיום; מצד אחר, כדי למנוע שחיקה של מעמדו, הוא נמנע לא אחת מלהסכים לדחיות ולהפרות שונות של החלטותיו, מה שמוביל לעיתים לעימות ישיר עם הרשויות הפוליטיות, כמו במקרה של פינוי היישוב עמונה, למשל. המאמר מציג קווי מתאר למודל דיוני-מוסדי שנועד למתן את עוצמת הדילמה של בג"ץ ולשפר את רמת הקיום של החלטותיו על-ידי המדינה, באמצעות הפקדת סמכויות האכיפה והביקורת על קיום פסקי-הדין בידיהן של ערכאות הדיון. המאמר טוען כי לבית-המשפט העליון, דווקא מפאת "עליונותו", חסרים כלים חיוניים לבירור ראייתי, לגיבוש תמונה עובדתית מלאה על מאמצי הרשות, ולהטלת סנקציות אישיות על פקידי הממשל שמסכלים את קיום צוויו. ערכאת דיון, דוגמת בית-המשפט המחוזי, עשויה להיות זירה אפקטיבית יותר לפיקוח נמשך אחר ביצוע ההחלטות של בג"ץ, במיוחד כאלה שקיומן מורכב מבחינה פוליטית או מוסדית.

להורדת המאמר המלא.

התעוררות האתיקה בחברה הישראלית פסחה על המוסדות להשכלה גבוהה. דווקא הם – שעוסקים בחינוך, שהיא הדרך העיקרית להטמעת אתיקה – אינם מחנכים לאתיקה. הפקולטה למשפטים מיטיבה ללמד את הסטודנטים, מיומם הראשון בלימודים, על חשיבותו של שלטון החוק ועל הצורך במערכת משפט מפותחת כדי לקיים חברה. אך היא אינה מסבירה כלל על חשיבות האתיקה, לצד מערכת המשפט ובנפרד ממנה, כתנאי לקיומה של חברה בריאה ומתפקדת. לכן המאמר קורא לבתי-הספר למשפטים ללכת בנתיב חדש – חינוך לאתיקה. חינוך לאתיקה הוא מטרה של הפקולטות למשפטים הואיל והתנהגות אתית מהווה רכיב מרכזי בדמותו של עורך-הדין האידיאלי, דמות אשר כל פקולטה למשפטים אמורה לרצות להנחיל לבוגריה. החינוך לאתיקה מטרתו ליצור מודעות לאתיקה אצל הסטודנטים, כדי שבמסגרת התנהגותם, האישית והמקצועית, תיהפך האתיקה לכלי מרכזי בקבלת החלטות כיצד להתנהג.

המאמר מפרט איך החינוך לאתיקה בפקולטות למשפטים בישראל צריך להיראות, ואף מציע חמש דרכים מרכזיות ליישומו, שחלקן כבר קיימות בפקולטות למשפטים אך אינן מתועלות לטובת החינוך לאתיקה.

להורדת המאמר המלא.