אין הנחתום מעיד על עיסתו, ולטעמי אל לו להעיד גם על מי שמעיד על עיסתו. כך בדרך-כלל, ומכך, מקל וחומר, כאשר העדים מקפידים לשבח את איכותה של העיסה. לכן אסתפק בכמה הערות כלליות שלתכליתן להוסיף על מה שכתבו, ולא להתפלמס עם מה שכתבו.
ידידי דוד הד קרא את ספרי כמעין תרועת ניצחון של תרבות המערב — עם ערכיה ההומניסטיים, האינדיווידואליסטיים ושוחרי החירות — על תרבותה של רוסיה: זו השקועה, כביכול, במעין חשֵכה, אשר לא סרה ממנה גם בעת החדשה. ראיה לכך היא "התקדמותו" של המערב לכל מה שמיוצג על–ידי החוזה: ערכי היעילות התועלתנית, מחד גיסא, וערכי המוסר הקנטיאני, מאידך גיסא, אשר שרויים יחדיו כאגד רעיוני במעטפת סמיכה של הומניזם ונאורות. לפי פרשנותו של הד, בחרתי להבליט את אורו הנוצץ של החוזה המערבי על רקע ההבדלים התהומיים בינו לבין תרבותה החומרית של רוסיה — תרבות אשר בזה לכל אלה, ואשר שיקעה את החוזה, את התאגיד ואת השוק החופשי אל הדיוטות התחתונות של סדר–היום הציבורי.