עניינה של רשימה זו הוא התבוננות באופן שבו השופטת אילה פרוקצ'יה משרטטת את מתארן של סוגיות דת ומדינה ופוסקת בהן. התבוננות כזו חושפת תבנית המהווה מודל ישים להתייחסות שיפוטית וחוץ-שיפוטית לסוגיות אלה.
נקודת המוצא המוצעת כאן היא כי קריאה מיטבית של טקסטים שיפוטיים כוללת רכיב של עיסוק פואטי. בפתח הדברים נדרשת הבהרה קצרה באשר למשמעותו של עיסוק כזה בהקשר של כתיבה שיפוטית.
פואטיקה, במשמעותה הראשונית, היא אוסף של עקרונות אסתטיים המתייחסים לטיבו ולמהותו של מבע ספרותי. המונח נגזר מהמילה היוונית poietes, שמשמעותה משורר/ת או יוצר/ת. תיאוריה פואטית מוקדמת מצויה ביצירתו של אריסטו פואטיקה, מהמאה הרביעית לפני הספירה בערך, המתארת את המנגנון שבאמצעותו הטקסט הספרותי מייצר את רישומו. אריסטו ייחס כידוע את הבחנותיו לטרגדיה, אך הן משמעותיות לכל מבע ספרותי. במהלך הזמן התרחבה משמעותו של המושג "פואטיקה", וכיום הוא מתייחס לאופני הבניית המשמעות בכלל. עניינה של הפואטיקה הוא בחינת שדה סמנטי במונחים של רישומו על קהל-יעד, וניסיון לנסח כללים המנהירים כיצד נוצרים מבעים בעלי משמעות בשדה מסוים ומה מקנה להם את משמעותם.
עיון פואטי מתייחס אם כן למאפיינים המשמעותיים הניתנים לאיתור בטקסט מסוים. בלשונו של ג'ונתן קלר: "נקודת המוצא של הפואטיקה היא המשמעות או האפקטים המיוחסים [למבע – ש' א'] והשאלה כיצד הם מושגים… מהם הקודים או המערכות המאפשרים לקוראים לזהות סוגות ספרותיות, לזהות עלילות, ליצור 'דמויות' מתוך פרטים אחדים המפוזרים בטקסט… ולעסוק באותה פרשנות סימבולית המאפשרת לעמוד על משמעותם של שירים וסיפורים?"