This contribution aims to answer two questions: a) why legal regimes based on personal laws are almost entirely absent in Europe; and b) what conditions could make these regimes a helpful tool for managing the growing religious diversity in all European countries. The article makes a distinction between personal law regimes, where all individuals and communities are able to shape their lives according to their religious or non-religious convictions within the framework of the same legal system, and minority rights regimes that are grounded in the idea that religious minorities are entitled to enjoy a set of rights aimed at making up for the disadvantages inherent in their minority status. The article concludes that the inclusivity of the public sphere must be assured not through a system of personal law regimes, but rather through the pluralization of the legal options offered to all citizens (independently from being members of a minority) by the states’ legal systems.

To read the full article [PDF]

Prof. Silvio Ferrari is a Professor of Comparative law of religions at the University of Milan.

Suggested Citation: Silvio Ferrari, Religiously Based Personal Laws and Management of Diversity in Europe, 25 L. & Bus. – IDC L. Rev. (forthcoming 2021).

אזכור המאמר: סילביו פרארי "חקיקה מבוססת דת בתחום המעמד האישי וניהול המגוון באירופה" משפט ועסקים כה (צפוי להתפרסם ב-2021).

חקיקה מבוססת דת בתחום המעמד האישי וניהול המגוון באירופה | סילביו פרארי

מאמר זה נועד להשיב על שתי שאלות: (1) מדוע משטרים משפטיים המבוססים על חקיקה בתחום המעמד האישי נעדרים כמעט לחלוטין באירופה? (2) אילו תנאים יכולים להפוך משטרים כאלה לכלי מועיל לניהול המגוון הדתי והתרבותי הגובר בכל מדינות אירופה? המאמר מבחין בין משטרים הנוגעים בחקיקה בתחום המעמד האישי (כאשר כל היחידים וכל הקהילות מסוגלים לעצב את חייהם על פי אמונתם הדתית או הלא-דתית במסגרת אותה מערכת משפטית) לבין משטרים חקיקתיים הנוגעים בזכויות מיעוטים (המבוססים על הרעיון שדתיים ומיעוטים זכאים ליהנות ממערך של זכויות שמטרתן לפצותם על החסרונות הגלומים במעמד המיעוט שלהם). המאמר מגיע למסקנה שיש להבטיח את יכולת ההכללה של המרחב הציבורי לא באמצעות מערכת של משטרי חקיקה בתחום המעמד האישי, אלא באמצעות פלורליזציה של האפשרויות המשפטיות המוצעות לכלל האזרחים (ללא תלות בהיותם בני מיעוט) על ידי מערכות המשפט של המדינות.