מאמר זה מסביר את התנהגותו של בית המשפט העליון הישראלי (להלן: בית המשפט) כשחקן אסטרטגי בעל ראייה ארוכת טווח. בתיקים ציבוריים שבהם הוא פוסק נגד הרשות המבצעת (להלן: הרשות), תציית הרשות רק אם עלות הציות נמוכה מהנזק שייגרם למוניטין שלה במקרה של אי-ציות. המוניטין של בית המשפט מודד עד כמה הציבור הישראלי מצפה שהרשות תציית לפסיקותיו העתידיות של בית המשפט: מוניטין גבוה פירושו שהציבור מצפה שהרשות תציית לפסיקות עתידיות רבות יותר. ככל שהמוניטין של בית המשפט גבוה יותר, הפסד המוניטין של הרשות במקרה שלא תציית לפסיקותיו יהיה גדול יותר. מכיוון שכך, בית המשפט פועל כדי להגדיל את המוניטין שלו לאורך זמן, ובכך הוא מבטיח ציות של הרשות לפסיקותיו העתידיות והגשמה של העדפות המדיניוּת שלו. המוניטין של בית המשפט גדֵל בכל פעם שבה הרשות מצייתת לפסיקה שלו. ככל שהפסיקה תובענית יותר, וככל שההנמקה מראה שיקול דעת שיפוטי רחב יותר, בית המשפט זקוק למוניטין גבוה יותר כדי שהרשות תציית. לכן, אם הרשות מצייתת לפסיקה תובענית במיוחד או לפסיקה בעלת הנמקה החושפת שיקול דעת שיפוטי רחב במיוחד, תשדר פעולה זו לציבור כי המוניטין של בית המשפט גבוה, ותוביל לעלייה גדולה יותר במוניטין של בית המשפט מאשר ציות לפסיקה תובענית פחות או לפסיקה העושה שימוש בהנמקה המעוגנת בדין.

עד סוף שנות התשעים של המאה הקודמת זכה בית המשפט בציות של הרשות לרבות מהחלטותיו, וכתוצאה מכך גדל המוניטין שלו במידה משמעותית. בעקבות הגידול במוניטין שלו פנה בית המשפט לצורות הנמקה החושפות שיקול דעת שיפוטי רחב יותר, בצפותו כי לנוכח המוניטין הגבוה שלו תציית הרשות גם לפסיקות אלה. הנמקות החושפות שיקול דעת שיפוטי שימשו את בית המשפט בעיקר בפסיקות תובעניות פחות, שבהן הסיכון שהרשות לא תציית נמוך יותר מאשר בפסיקות תובעניות. בתחילת שנות האלפיים החלה הרשות לפעול לריסון פסיקותיו של בית המשפט על ידי אי-ציות לפסיקותיו ומתיחת ביקורת עליו. טכניקות אלה פגעו במוניטין של בית המשפט. נוסף על כך, התמיכה הציבורית בבית המשפט ירדה במידה משמעותית בעשור הראשון של שנות האלפיים, והדבר הקל על הרשות להתנגד לבית המשפט. בית המשפט ניסה להתאים את עצמו למצב החדש שנוצר על ידי גיבוש טקטיקות שיפוטיות חדשות.

לקריאת המאמר המלא [PDF]