מאמר זה עוסק במאבק הציבורי שהתנהל בישראל נגד חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, ונגד הניתוחים שלאחר המוות שבוצעו מכוחו. מאבק זה הובל, בעיקר בשנות השישים, על ידי התארגנות חרדית שכינתה את עצמה "ועדה צבורית להגנת כבוד האדם", והוצג כמאבק על חופש הדת ולמען זכות המת על גופו. אולם מאמר זה מבקש להצביע על נוכחותו השלטת (אך החמקמקה לעיתים) של מרכיב נוסף במסגרת מאבק זה – ביוש. הביוש, כפי שנטען, היה גורם מכריע בעיצוב המאבק בניתוחי הגופות. זאת, הן כאחד ממניעי המאבק והן ככלי חשוב בטקטיקת הניהול שלו.
אגב גלילת סיפורו ההיסטורי של המאבק וניתוח תפקיד הביוש במסגרתו, המאמר נוגע במגוון שאלות עקרוניות נוספות העולות מנושא מורכב זה. בין שאלות אלה ניתן למנות את שאלת הביוש לאחר המוות, את שאלת יחסה של ההלכה לנתיחת מתים, את שאלת זכויותיו של המת והבעלות על גופתו, ואת שאלת מעמדה של משפחת הנפטר בסוגיית נתיחת המתים.
אתר משפט ועסקים 