ככלל ניתן לבסס הרשעה בפלילים על סמך ראיה אחת או עדות יחידה אם בית המשפט סבור כי היא מוכיחה את אשמתו של הנאשם ברמה הנדרשת בפלילים. אולם לצידו של כלל זה נקבעו בחוק ובפסיקה מקרים מיוחדים שבהם אי-אפשר להסתפק בראיה יחידה להוכחת האשמה, ונדרשות ראיות נוספות לתמיכה בראיה העיקרית. ראיות נוספות אלה מכונות "תוספות ראייתיות", והן מהוות חסם מפני הרשעה על סמך עדות יחידה. ככלל, הדרישה לתוספת ראייתית קיימת במקרים שבהם קיימת ראיה מפלילה אחת וקיים חשש בדבר מהימנותה. על מנת לצמצם את הסיכון למשגה שיביא לידי הרשעת חפים מפשע, הדין דורש ראיה נוספת כתנאי להרשעה. מטרת המאמר היא לבחון לעומק את מערך התוספות הראייתיות בדיני הראיות בישראל ואת מגמותיו – הן ממבט דסקריפטיבי והן ממבט ביקורתי.
הפרק הראשון נועד לספק מבט דסקריפטיבי מעמיק על אודות התוספות הראייתיות בדיני הראיות בישראל, בלוויית מבט משווה למשפט האנגלו-אמריקני. חלקו הראשון של הפרק יסקור את מקורותיהן, מאפייניהן והתפתחותן של התוספות הראייתיות בישראל, תוך דיון במגמות שניתן לזהות בפסיקת בית המשפט העליון בתחום זה. המגמה האחת באה לידי ביטוי בחלוקתן של התוספות הראייתיות לקטגוריות משנה לפי חוזקן ואיכותן. המגמה האחרת, אף שהיא מצויה בראשיתה, באה לידי ביטוי בדרישה לתוספת ראייתית דיפרנציאלית, הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, במקרים חדשים שנקבעו בפסיקה. כחלק מהדיון הדסקריפטיבי יעסוק חלקו האחרון של פרק זה בדין המשווה. במשפט הקונטיננטלי הרשעת נאשם אינה מותנית בכלל כמותי של ראיות, ואילו במשפט האנגלו-אמריקני הדרישה לתוספת ראייתית היא מצומצמת ביותר. על רקע צמצומה של הדרישה לתוספת ראייתית עד כדי ביטולה במשפט האנגלו-אמריקני, הכרת מערך התוספות הראייתיות הקיים בישראל, לרבות הקשיים שהוא מעורר, מהווה בסיס לביקורת שתידון בפרק השני.
הפרק השני מוקדש לדיונים ביקורתיים על אודות מערך התוספות הראייתיות בישראל וכן להצעת פתרונות אפשריים שעשויים לתת מענה מסוים לאותן טענות ביקורת. בחלקו הראשון של הפרק תעמוד לביקורת התשתית העיונית המצויה בבסיס הדרישה לתוספות ראייתית בהליך הפלילי. על פי תשתית זו, ההצדקה לדרישת התוספות הראייתיות היא אפיסטמית במהותה, והיא מתייחסת, על דרך הכלל, לעדויות שקיים חשש א-פריורי בדבר מהימנותן. מכאן שהדרישה לתוספת ראייתית קשורה לתכליתו של ההליך הפלילי, שהיא מניעת הרשעתם של חפים מפשע. אלא שלצד זאת הדרישה לתוספת ראייתית כובלת את שיקול הדעת השיפוטי, ובכך פוגעת ביכולתם של התביעה ובתי המשפט להביא לידי כך שנאשמים שעברו עברות יורשעו גם במקרים שבהם קיימת עדות יחידה שבית המשפט נותן בה אמון. טיעון ביקורת שני מתייחס לכך שהדרישה לתוספת ראייתית אינה עקבית, במובן זה שהיא אינה חלה על עדויות אחרות שזהות במאפייניהן הרלוונטיים לאלה שלגביהן הדין דורש תוספת, וזאת ללא כל הצדקה עניינית להבחנה זו. טיעון שלישי מבקר את העובדה שהדרישה לתוספת ראייתית ספציפית חלה על כל העדויות מאותו סוג, ללא הבחנה ביניהן.
ד"ר גיא בן דוד הוא מרצה בכיר למשפטים, האקדמית נתניה. מרצה לדיני ראיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ומרצה מן החוץ בבית ספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה.
אזכור המאמר: גיא בן דוד "מבט דסקריפטיבי ומבט ביקורתי על מערך התוספות הראייתיות בישראל ומגמותיו" משפט ועסקים כב 1 (2019).
A Descriptive and a Critical View of the Corroborative Rule in Israeli Law and its Trends | Guy Ben David
In general, a conviction may be based on a single piece of evidence or a single testimony if the court determines that it proves the accused’s guilt beyond a reasonable doubt. Alongside this rule, special cases were established in the law in which a single piece of evidence is not satisfactory, and additional evidence is required to support the main evidence (hereinafter “the corroborative rule” or “evidentiary supplements”). The rule constitutes a barrier against conviction on the basis of individual evidence. In general, the requirement for additional evidence exists in cases where there a concern about the reliability of the single piece of incriminating evidence. In order to reduce the risk of a mistake that will lead to a false conviction (conviction of an innocent defendant), the law requires additional evidence as a condition for conviction. The purpose of this article is to examine in depth the corroborative rule in Israeli law and its trends—both from a descriptive and a critical perspective.
The first chapter is intended to provide an in-depth look at corroborative rule in Israel, accompanied by a comparative view of the Anglo-American law. The first part of the chapter will review the sources, characteristics and development of the corroborative rule in Israel, while discussing trends that can be identified in the case law of the Israeli Supreme Court. One trend is expressed in the division of the evidentiary supplements into sub-categories according to their strength and quality. The other trend, while still in early stages, is expressed in the demand for “differential-evidentiary supplements” at the discretion of the court in new cases determined in case law. As part of the descriptive discussion, the last part of this chapter will deal with comparative law. In Continental Law, a conviction of a defendant is not contingent upon any quantitative rule of evidence, whereas in Anglo-American law the requirement for additional evidence is very limited. Against the backdrop of the reduction of the requirement for additional evidence to the point of its cancellation in Anglo-American law, the recognition of the range of probative perspectives existing in Israel, including the difficulties these might raise, constitutes the basis for the review discussed in Chapter Two.
The second chapter is devoted to critical discussions on Israeli corroborative rule, as well as proposing possible solutions that may provide a certain response to those criticisms. In the first part of the chapter, there will be a critique of the theoretical infrastructure that underlies the requirement for supplemental evidence in some criminal proceedings. According to this, the justification for the requirement of evidentiary supplements is essentially epistemic, and refers, in general, to evidence about which there is a priori concern regarding their reliability. Therefore, the requirement for additional evidence relates to the purpose of the criminal proceeding, which is to prevent the conviction of innocent people. However, the demand for evidentiary supplements restricts judicial discretion, thereby harming the ability of the prosecution and the courts to ensure that defendants who have committed offenses are convicted even in cases in which there is only a single piece of evidence that the court trusts. A second argument relates to the fact that the corroborative rule is inconsistent, in the sense that it does not apply to other evidence whose relevant characteristics are identical to those for which the law requires additional evidence, without any substantive justification for this distinction. A third argument criticizes the fact that the requirement for a specific evidentiary supplement applies to all testimonies of the same type, without distinction between them.
(Vol. 22, 2019)
אתר משפט ועסקים 