לאחרונה חיווה בית המשפט העליון את דעתו בעניין לוי כי ככל שצדדים לגישור הסכימו לכך, "אין מניעה עקרונית כי עורך דין ששימש כבא כוחו של אחד הצדדים ישמש כמגשר", וכי ניתן להעיד את המגשר בהסכמת הצדדים, מכיוון ש"החסיון אינו של המגשר, אלא של הצדדים". המאמר בוחן אמירות אגב אלה באופן ביקורתי, בשל החשש שהן יובנו ויתפרשו על ידי מגשרים, עורכי דין ושופטים באופן שיצמצם את תחולתו של איסור ניגוד העניינים החל על מגשרים ויקל את זימונם של מגשרים לעדות, תוך פגיעה במוסד הגישור ובהתפתחותו בישראל. המאמר בוחן את כלל ניגוד העניינים החל על מגשרים; מציע לראותו כחל על כלל המגשרים – בין כאלה שמונו לתפקידם על ידי בית המשפט ובין כאלה שמונו על ידי הצדדים – באמצעות הכרה של הדין הישראלי בחובת אמון משפטית של מגשרים כלפי צדדים לגישור; ומראה כי קיימת מניעה שעורך דין המשמש בא כוחו של אחד הצדדים ישמש מגשר, גם אם הצדדים הביעו הסכמה מפורשת שהוא יגשר בעניינם, וכי גם מצב שבו המגשר שימש בעבר בא כוחו של אחד הצדדים מחייב בחינה זהירה. נוסף על כך המאמר בוחן את הסוגיה של העדת מגשר, וטוען כי אמירת בית המשפט בעניין לוי שלפיה הצדדים הם בעלי החיסיון לגבי עדות המגשר ועל כן הם רשאים לוותר עליו אינה מתחייבת מפסיקות קודמות של בית המשפט העליון. המאמר טוען עוד כי היה ראוי לקבל החלטה בסוגיה זו על בסיס דיון בשיקולים הרלוונטיים להעדת מגשר, המוצגים במאמר, תוך מתן משקל הולם לחשש שעדויות מגשרים לגבי הליכים שניהלו כמגשרים יסכנו את אמון הציבור בהליך הגישור ובתפקיד המגשר, ויפגעו בנכונותו של הציבור להמשיך להשתמש בהליכי גישור. המאמר קורא לחשיבה מחודשת לגבי אמירותיו של בית המשפט העליון בעניין לוי, ומציע פרשנות חלופית לאמירות אלה, אשר יש לקוות כי תאומץ על ידי בית המשפט בעתיד.

להורדת המאמר המלא.