המאמר דן בעילת התביעה לשלום-בית בפסיקתם של בתי-הדין הרבניים, בהתפתחותה, בתמורות שחלו בה, ובכשליה בהשגת תכליתה העיקרית – יישוב משברי נישואים.
בחלק הראשון הדיון מתמקד בהתפתחות התביעה ומעמדה מאז הוקמו בתי-הדין הרבניים לפני קרוב למאה שנים. החלק השני מתמקד בניתוח הגישות הקיימות בקרב הדיינים ביחס אליה: גישת הזכות המשפטית, גישת האמת המשפטית, הגישה הפרגמטית וגישת ההפרדה בין תפקידי הרב והדיין. חלק מן הגישות נוטות יותר לנוקשות פורמליסטית ושואפות לאידיאת הזוגיות על-פי ההלכה, ואילו אחרות הן גמישות וריאליסטיות יותר, ונוטות לפרגמטיות ולהשלמה עם פירוק הנישואים ביתר קלות. חרף האמור, המסקנה העולה מניתוח הגישות השונות היא שאף לא אחת מהן – גם לא מאלה שניחנו ביתר גמישות – מצליחה לצקת תוכן מהותי בתביעות שלום-בית ולקדם באופן ממשי את שיקום הנישואים במסגרת ההליכים המשפטיים בבתי-הדין הרבניים, עד כדי כך שבקבלת תביעות אלה לא נותר אלא שימור טכני וחלול של מסגרת הנישואים.
בחלק השלישי נידונים מרכיביה המשפטיים השונים של תביעת שלום-בית. שלום-בית, כאידיאה של היחסים הזוגיים, קיבל במסורת ההלכתית חיזוקים משפטיים לכל אורך השנים, ובמסגרת השיפוט הרבני במדינת-ישראל הוא השלים את ההתמרה (הטרנספורמציה) המשפטית הסופית שלו לכלל עילת תביעה משפטית לכל דבר ועניין. עילה זו נבחנת במאמר מכמה היבטים: מהות העילה וייחודיותה, מרכיביה (כגון היסוד הנפשי וקביעת האשָם), המבחנים שפותחו לבחינתה (כגון כנות התביעה והסיכויים לשיקום הנישואים), הסעדים הקשורים אליה ומנגנוני הטיפול בה (ובכלל זה גורמי הסיוע הטיפולי שליד בתי-הדין). כל זאת בהקשר של המצב המשפטי בדיני המשפחה בישראל, אופי התפקוד המוסדי של בתי-הדין הרבניים והתמורות החברתיות שחלו בעשורים האחרונים.
בחלק הרביעי נידונות סוגיות מפורטות בפסיקת בתי-הדין הרבניים בנושאים הבאים: מרידה, מזונות אישה, החלטות-ביניים, צווים וסעדים זמניים, עיכוב פירוק שיתוף, תביעות חלופיות, תנאים והסכמים לשלום-בית, העדר סיכוי לשלום-בית ופירוד ממושך, ושיקולים מיוחדים בתביעות שלום-בית.
בחלק האחרון נעשה ניסיון להציג מבט כולל המעריך את מצבן הנוכחי של תביעות שלום-הבית ואת המגמות המסתמנות בהתפתחותן. בחלק זה מנותחות ארבע קבוצות של גורמים שהובילו למצב הנוכחי: גורמים דתיים (היבט ערכי; יראת הוראה), גורמים מערכתיים (התמורות במוסד בית-הדין הרבני; מאבקי הסמכות עם בתי-המשפט), גורמים חברתיים (פערי התפיסה בין הדיינים לבין ציבור המתדיינים; פעולה מול סביבה לעומתית) וגורמים הליכיים (משפטיזציה; שלב הגעת הסכסוך לבית-הדין; טבעו של מעשה הפסיקה לעומת טבעה של החקיקה; השימוש המניפולטיבי שנעשה בהליך זה על-ידי הצדדים ובאי-כוחם).
לנוכח הדיון המצביע על כשלונה – הן המובנה הן המעשי – של התביעה בהשגת תכליתה, המאמר עומד על הצורך בחשיבה מחדש על נחיצותן ותרומתן של תביעות שלום-בית ועל שינוי מן היסוד בדרך הטיפול בהן.
אתר משפט ועסקים 