במרכזה של רשימה זו עומדת השאלה אם התפיסה הרב-תרבותית, שנולדה מתוך הדמוקרטיה הליברלית, צריכה להתחשב גם בקהילות הכופרות ברעיון הליברלי שהצמיח מלכתחילה את ההתחשבות המיוחדת בהן. בשנים האחרונות אנו עדים להתפכחות בקרב מדינות אשר מתמודדות עם קהילות מיעוטים המבקשות לשמר את זהותן תוך פגיעה בקבוצות אחרות בחברה.

בחלק הראשון של הדיון אציג ארבע קבוצות של קהילות מיעוטים: קהילות ליברליות נפרדות בתרבותן, קהילות לא-ליברליות גרידא, קהילות פוליטיות לא-ליברליות וקהילות אנטי-ליברליות. לשתי הקבוצות הראשונות – הליברליות הנפרדות והלא-ליברליות גרידא – יש מאפיינים המאפשרים את קיומה של חברה דמוקרטית ליברלית. לעומתן, הקהילות הפוליטיות הלא-ליברליות והקהילות האנטי-ליברליות מהוות אתגר משמעותי. קהילות אלה מבקשות לנצל את כוחן הפוליטי לא רק על-מנת לשמר את ייחודיותן, אלא גם כדי לכפות – לעיתים גם באלימות – את אורחות חייהן ומנהגיהן על הקהילות האחרות. עמדתי היא כי אין להעניק לקבוצות אלה את ההתחשבות הייחודית של הגישה הרב-תרבותית אם יש בהן די כוח לפגוע בקהילות אחרות או במשטר הדמוקרטי-הליברלי.

בחלק השני של הדיון אתייחס למדינת-ישראל כמקרה-מבחן. מדינת-ישראל ייחודית במארג המדינות הליברליות. אין בה רוב מובהק לחילונים (אשר לא כולם ליברלים), לדתיים לאומיים (אשר לא כולם לא-ליברלים), לחרדים, למסורתים או לערבים, על קהילותיהם הדתיות השונות. היא מורכבת מגלי עלייה משמעותיים אשר ייבאו אליה קהילות בעלות מאפיינים ייחודיים המעלות שאלות חשובות בנושאים של שימור שפת-האם, שמירה על תרבות ייחודית ושילוב הקהילות במארג החברתי הכולל. יש קהילות מיעוטים שונות אשר חלקן אומנם בגדר מיעוט מבחינה כמותית אך כוחן הפוליטי עצום. קהילות אלה, בחלקן, אינן מכירות בזהותה הדמוקרטית-הליברלית של מדינת-ישראל, ואף מצהירות על כך בגלוי. עמדתי היא כי אין זה ראוי להשתמש בטיעון הרב-תרבותי כדי להגן על האינטרסים של אותן קהילות.

להורדת המאמר המלא