בתי-המשפט בישראל העסיקו את עצמם עד-מאוד בשאלה אם כלל שיקול-הדעת העסקי מוכר בדין שלנו, והמגמה החדישה נוטה להכיר בו כחלק מהמשפט הנוהג. לעומת זאת, קביעותיו של סעיף 253 לחוק החברות לגבי אמצעי הזהירות ששומה על נושא-משרה לנקוט נותרו זנוחות כמעט לגמרי. אך למעשה, השניים חד המה.

מאמר זה מנתח את משטר האחריות החל על נושא-משרה לגבי החלטה עסקית מסוימת שקיבל, ובמיוחד את מקומו ותוכנו של כלל שיקול הדעת העסקי בחובת הזהירות שהוא חב כלפי החברה כביטוי לאמצעי הזהירות הנדרשים ממנו. סקירה השוואתית מקיפה מלמדת על אחידות מרשימה בשיטות המשפט המקובל, ובכלל זה בישראל, לגבי החסינות שהחלטה עסקית נהנית ממנה אם התקיימו התנאים לכך, ביניהם – נוסף על מיומנות – תנאי-הסף של תום-לב כיסוד נפשי, הדרישות למידע מלא, לסבירות ולמהותיות, הדרישה לשקול חלופות רלוונטיות, הגבול של רציונליות. לבסוף, המאמר מצביע על כשלים המחייבים תיקון בשתי מגמות מאוחרות בפסיקה שגילו נכונּות לעיין בתוכנּה של החלטה עסקית – האחת בגדרו של כלל שיקול-הדעת העסקי עצמו, והאחרת במסגרת "שיקול-דעת עסקי מוגבר", אשר קשור בתורו לדוקטרינת "ההגינות המלאה".

להורדת המאמר המלא