בעניין National Commissioner of the South African Police Service v. Southern African Human Rights Litigation Centre קבע בית-המשפט העליון של דרום-אפריקה כי, על רשויות מדינת דרום-אפריקה מוטלת  החובה לחקור, ובמידת הצורך אף להעמיד לדין, עבריינים העוברים על החוק הבינלאומי, ומבצעים פשעים נגד האנושות. במקרה הנדון מדובר בתלונות שהגיעו למשטרת המדינה על פשעים נגד האנושות המתבצעים בזימבבואה על-ידי גורמים ממשלתיים. החידוש בפסק-הדין הוא בכך שהחובה המוטלת אינה מתייחסת רק לפשעים שנעשים בשטח ריבונותה של דרום-אפריקה, אלא גם לעבירות הנעשות בכל מדינה אחרת. בית-המשפט אף קבע כי החובה להבטיח את הצדק הבינלאומי חלה גם על מדינות, ולא רק על ארגונים בינלאומיים. פסיקה זו זכתה לביקורת מצד נשיא זימבבואה, שטען שלבית-המשפט של דרום-אפריקה, וכן לרשויות החקירה והתביעה שלה, אין סמכות להתערב בנעשה מחוץ לשטח ריבונותה.

 הטריבונל הבינלאומי למשפט הים קבע בעניין Arctic Sunrise כי, על רוסיה לשחרר לאלתר ספינת "גרינפיס" ואת חברי הצוות שלה בהתאם לחוק הבינלאומי. מדובר ב-30 פעילי איכות-הסביבה של ארגון "גרינפיס" העולמי אשר נתפסו על-ידי הרשויות הרוסיות כאשר ניסו לעלות על אסדת קידוח נפט בתחומי המים הכלכליים של רוסיה. לפי החוק הרוסי, הם הואשמו בפיראטיות – עבירה אשר עונשה יכול להגיע עד ל-15 שנות מאסר. מדובר בפעם השנייה בתולדות הטריבונל בו מחויבת מדינה להחזיר כלי שיט, כאשר הפעם הראשונה הייתה כאשר ממשלת גאנה נתבקשה להחזיר ספינה ארגנטינאית.

 במאמרו "Between Law-Breaking and Law-Making: Syria, Humanitarian Intervention and What the Law Ought to Be" מציג קארסטן סטאן (Leiden University) את הבעיות במשפט הבינלאומי בהתמודדות עם מקרי אי-צדק והפרות של נורמות משפטיות באמצעות המשבר בסוריה. לדידו של המחבר, במהלך השנתיים האחרונות נחסמו דרכיה של מועצת הביטחון של האו"ם להתערבות במצב, מכיוון שההגדרה הנוכחית של התערבות הומניטארית מורכבת ומיושנת מדי כדי להיות מועילה. המחבר מציע שתי הצעות – האחת, התייחסות לשאלות של התערבות הומניטארית דרך בחינת כל מקרה לגופו, במקום להסתמך על כללים קבועים. השנייה, מעבר משיח דיכוטומי ("אסור" לעומת "מותר") לשיח יותר מטריציוני ("פעילות ספק לא חוקית אך מוסרית").  כך, טוען המחבר, ניתן יהיה לשפר את הסיכויים למניעת המשבר הבא.

 בבלוג אופיניו יוריס דנקן הוליס מנתח את נוסח ההסכם שהושג בין איראן למעצמות המערביות, וגורס כי ההסכם אינו מחייב משפטית. פתיחתו של ההסכם, אשר  קובעת "מטרות להשגה", מכוונת לשאיפות הרבה יותר מאשר לדרישות. בנוסף מבחינה לשונית נעשה ניסיון מכוון להימנע משפה משפטית, דוגמת שימוש בפועל "Would" במקום "Shall", אשר נועד להעלים את החיוב המשפטי העולה מהפועל האחרון. נפקותו הפוליטית של ההסכם מאפשרת לצדדים גמישות רבה יותר, ויכולת חזרה ואי-מימוש הרשום בו. לכן נראה כי ההסכם משקף התחייבות פוליטית בלבד, כזו שאינה עולה לכדי אמנה, כך לדעת הוליס.

 ספרו החדש של מרקוס קרביץ, שר הסביבה, האנרגיה ושינויי האקלים של יוון, "Corporate Obligation under International Law" (בהוצאת Oxford University Press), עוסק בהיקף תחולתם הישירה של הדינים הבינלאומיים על תאגידים. באמצעות ניתוח של יחסי-הגומלין בין הדין הבינלאומי לתאגידים, המחבר בוחן האם תאגידים אלו כפופים לדיני זכויות-האדם ודיני איכות-הסביבה כפי שמדינות העולם כפופות לחוקים אלה. הספר עומד, בין היתר, על אמצעי הרגולציה, המסגרת הנורמטיבית הרצויה והדילמות שנוצרות לאור המחויבויות הבינלאומיות החדשות המוטלות על התאגידים הפרטיים.