רשימה זו תעלה שאלות אחדות בנוגע להיעדרותו של המשפט מן הקולנוע הישראלי במהלך השנים, תוך התמקדות בסרטי צבא. הסקירה תתחיל בסרטי הקולנוע בשנים הראשונות, ותראה כיצד המשפט לא השתלב באתוס הצברי, שהיה מרכזי בסרטים. לאחר-מכן תידון הפיכתו של הקולנוע הישראלי במהלך שנות השישים והשבעים לפוליטי ונוקב יותר ויותר, אך מבלי לכלול עדיין נקודת-ראייה משפטית. גם במהלך שנות השמונים והתשעים, אף שהמשפטיזציה כבר חלחלה אל כל אורחות החיים, לא הוכנס המשפט אל הקולנוע הישראלי. הדברים יודגמו באמצעות הסרטים מסע אלונקות, אוונטי פופולו ואחד משלנו. סרטים אלה נעים על קו-התפר שבין משפט לבין מלחמה, והעדר המשפט בולט בהם במיוחד. בחלקו האחרון של המאמר ייבחן כיצד מלחמת לבנון מיוצגת בקולנוע כבועה צבאית-גברית אשר למשפט אין כמעט מקום בה. שתי אצבעות מצידון ועונת הדובדבנים ישמשו דוּגמות לסרטי מלחמת לבנון המוקדמים, ואילו בופור וּואלס עם באשיר ישמשו דוּגמות לסרטי מלחמת לבנון המאוחרים.

להורדת המאמר המלא