מאמר זה בוחן אם הכלי הישן-החדש של ביוש משתלב בזירה הסביבתית, על מאפייניה הייחודיים, ואם כן – כיצד. לצורך בחינה זו נדון המושג "ביוש", לאחר מכן נערכת היכרות עם הזירה הסביבתית, ולבסוף נעשה חיבור בין השניים. במסגרת הדיון במושג "ביוש" מוצגים התנאים המוקדמים הנדרשים לשימוש בכלי זה, נדון הקשר בין "ביוש" לבין נורמות חברתיות, וכן נדון הקשר שבין "בושה" לבין "אשמה" – במיוחד בהתייחס לחברות מערביות.
במסגרת הצגת הזירה הסביבתית נדונים מאפייניה המרכזיים של הזירה: הימצאותו לרוב של משאב ציבורי כלשהו שנדון לשימוש יתר, ואולי אף לכליה, בשל החצנת עלויות השימוש בו; כלליותו של האינטרס הסביבתי, שהוא דווקא מקור חולשתו; דוקטרינת הנאמנות הציבורית, שעל פיה האוויר, הים, החוף והשטחים הפתוחים הם קניינו של הציבור, והשלטון הוא אך נאמנו, אשר אמור לשמור על משאבי הטבע מפני לחצים של יזמים ושחקנים רציונליים אחרים המבקשים לעשות בהם שימוש שאינו משרת את האינטרס הכללי; המחסור בתקציב של הזירה הסביבתית, אשר מחייב התמודדות יצירתית, שנעשית בתוככי החוקים הסביבתיים ואף מחוץ להם; ולבסוף, החבירה יחדיו של החברה והסביבה ליצירת "צדק סביבתי" – מושג העוסק בשאלות של צדק חלוקתי בענייני סביבה.
לגבי החיבור שבין כלי הביוש לבין הזירה הסביבתית, המאמר מציג את יתרונותיו וחסרונותיו של כלי זה לאור מאפייני הזירה. כך, למשל, נטען כי בזירה הסביבתית ביוש הוא כלי זול המאפשר את שינויה של עקומת הביקוש. כמו כן נטען כי כלי זה מתאים לשימוש בידי ארגונים סביבתיים לא ממשלתיים הנוקטים אסטרטגיות משולבות, ובמיוחד בידי ארגונים המשתמשים בציבור כגורם המשפיע על מקבלי ההחלטות. טיעון נוסף מתייחס לסכנה הטמונה בשימוש בכלי הביוש בזירה החברתית-הסביבתית. המאמר מראה כי הביוש הוא כלי שיכול אומנם לקדם מטרות סביבתיות אך בצד זאת גם לפגוע במטרות חברתיות. בעקבות זאת המאמר קורא לאמץ תפיסה רחבה יותר של מאבקים סביבתיים, המשלבת בביוש גם התייחסות למטרות חברתיות, כדי לחזק את כוחו ואת עוצמתו בזירה זו.
אתר משפט ועסקים 