בשנים האחרונות הולך וגובר השימוש בביוש (shaming) ככלי אכיפה בידי רגולטורים שונים בארץ ובעולם. המאמר עוסק בשאלה אם הביוש מתאים לשמש כלי אכיפה גם בתחום הבנקאי, וזאת לנוכח מאפייניה הייחודיים של המערכת הבנקאית.
כידוע, קיימת חשיבות עליונה לשמירה על יציבותה של המערכת הבנקאית ולחיזוק אמון הציבור בה. מכשיר הביוש עלול לכאורה להוביל בדיוק לתוצאה ההפוכה: איבוד האמון בבנק, שיגרום לנטישת הבנק ה"מבויש" על ידי הלקוחות, למשיכת פקדונות מהבנק ולפגיעה במצבו הכלכלי של הבנק. לנוכח זאת אין להתפלא על כך שהרגולטור בתחום הבנקאי פועל באופן המנוגד לפרקטיקת הביוש: דוחות ביקורת שהפיקוח על הבנקים עורך נשמרים בסוד – גישה המגובה בפסיקתו של בית המשפט העליון; תלונות ציבור שנמצאו מוצדקות על ידי הפיקוח על הבנקים מדוּוחות לציבור באופן אנונימי, ללא ציון שם הבנק המעורב; בנק ישראל מטפל בליקויים חריגים באמצעות כלים של הסכמה לא פורמלית, כדי להימנע מפרסום המקרה; ועוד.
למרות האמור לעיל, מסקנת המאמר היא שראוי לעשות שימוש בביוש ככלי אכיפה רגולטורי גם בתחום הבנקאי, וזאת במקרים שבהם אין חשש לפגיעה ביציבות הבנק. המאמר מבסס תזה חדשנית זו, מצביע על היתרונות הגלומים במכשיר הביוש בהקשר הבנקאי, וקובע את הגבולות והסייגים לשימוש האמור.
עם זאת, בשל פסיקת בית המשפט העליון בפרשת התנועה למען איכות השלטון נ' בנק ישראל (2018), אשר הכירה בחובת סודיות מוחלטת כמעט המוטלת על הפיקוח על הבנקים, נדרש תיקון חקיקתי שיאפשר ביוש רגולטורי בתחום הבנקאי.
אתר משפט ועסקים 