מאמר זה מבקר את התמקדות-היתר של דיני המשפחה בקשר הזוגי כקשר המשפחתי המרכזי בין מבוגרים. הטענה שהמאמר מקדם היא כי דיני המשפחה המודרניים צריכים להציב במרכז את הקשר ההורי, ובתוך כך לא רק את הקשר הקיים בין ההורה לילד (קשר ההורות האנכי), אלא גם את הקשר שההורות המשותפת יוצרת בין שני ההורים (קשר ההורות האופקי). הורות משותפת צריכה להיות מוכרת כקשר משפחתי-משפטי משמעותי, אשר יוצר, כשלעצמו, מחויבויות בין ההורים במשותף, ובכלל זה מחויבויות כלכליות.

המאמר מתייחס למחירים הכלכליים שההורות והטיפול בילדים גובים, למצוקה הכלכלית הנגרמת כתוצאה מכך לאימהות החיות בנפרד מאבי ילדיהן, ובפרט למצוקתן של אימהות צעירות לילדים קטנים. המשפט הישראלי, בדומה לשיטות משפט אחרות, מנסה בשנים האחרונות לתת מענה למצוקה הכלכלית של נשים לאחר פרידה, ובכלל זה גם למצוקות הכלכליות הנגרמות להן בשל הטיפול בילדים. אולם התייחסותו של המשפט ליחסים הכלכליים שבין צדדים מבוגרים ולמחויבויות הכלכליות ביניהם מעוצבות בתוך מסגרת-העל של דיני הזוגיות. כך, במסגרת היחסים הרכושיים יובאו כשיקול פערי השתכרות הנובעים מטיפול בילדים, וכאשר נפסקים מזונות בני-זוג, יש שיינתן משקל לפגיעה בכושר ההשתכרות בפסיקת מזונות משקמים או בדרך אחרת.

אולם אף לא אחת מן המסגרות המשפטיות הקיימות – דיני חלוקת הרכוש, מזונות בני-זוג ומזונות ילדים – מספקת כיום מענה ראוי לסוגיית החלוקה של נטל מחיריה של ההורות בין ההורים. הנפגעות העיקריות הן אימהות צעירות היוצאות מקשר נישואים קצר, מקשר זוגי לא-ממוסד או מבלי שהיה כל קשר זוגי בעל משמעות משפטית בינן לבין האב. זאת, לטענתי, מכיוון שמסגרת-העל להסדרת היחסים הכלכליים בין ההורים היא דיני הזוגיות, ולפיכך היא מתמקדת בשיקולים הנוגעים בקיומו ובאופיו של קשר זוגי בין ההורים. יחסי ההורות המשותפים נכנסים לכל-היותר כאחד השיקולים במסגרת הסדרת פירוקה של המערכת הזוגית.

המאמר טוען כי על המשפט לפתח מסגרת משפטית ייחודית אשר תתמקד ביחסי ההורות המשותפים, ובכלל זה בהיבטים הכלכליים שלהם. טיפול בילדים ודאגה להם אינם רק שיקול שצריך להביא בחשבון בבחינת תוצאותיה הכלכליות-המשפטיות של מערכת יחסים זוגית. יש להכיר בהורות המשותפת כמערכת יחסים המנביעה כשלעצמה חובות וזכויות בין הצדדים לה, ובכלל זה חובות וזכויות כלכליות. למעשה, במשפט הישראלי קיימת הכרה הולכת וגוברת במחויבויות שקשר ההורות המשותף יוצר בין המבוגרים השותפים לו, אך הכרה זו מוגבלת למימוש ההורות הפעילה של כל אחד מן ההורים ולשמירה על הקשר שבינו לבין הילדים. טענתי היא כי יש להרחיב הכרה זו גם למישור הכלכלי, בהתבסס על החובה ההדדית של ההורים לדאוג לטיפול בילדים המשותפים ומכוח ערכו הפנימי של קשר ההורות.

אכן, הבסיס הנורמטיבי-האידיאולוגי של המאמר הוא ההכרה בערך הדאגה (care) כערך בסיסי בדיני המשפחה. בכך המאמר מהווה חלק מן הספרות הקוראת להסיט את הדגש של דיני המשפחה מן הקשר הרומנטי-המיני אל עבר מחויבויות ארוכות-טווח לטיפול מיטיב ולדאגה. המאמר גם מהווה חלק מדיני המשפחה המודרניים בכך שהמסגרת שהוא מציע היא ניטרלית מבחינה מגדרית, שכן העיקרון שהוא נשען עליו אינו מבוסס על הבדלים מגדריים וניתן ליישום בהקשרים משפחתיים שונים. ההצעה רלוונטית לכל מערכת יחסים של יותר מהורה אחד, ובכלל זה שתי אימהות, שני אבות או ריבוי הורים משפטיים, והיא ניתנת ליישום בהתאם.

להורדת המאמר המלא