בעקבות הפיגועים שאירעו ביום שישי ה-13.11.2015 ממשלת צרפת צפויה להגביר את מאמצי המעקב אחרי אנשים בגבולותיה. במאי האחרון אישר הפרלמנט הצרפתי חוק פיקוח ומעקב המרחיב את סמכויות הממשלה לנטר שיחות ותכתובות דוא"ל חשודים בגבולותיה, וזאת אף ללא צורך בקבלת אישור בית-המשפט. החוק אף מחייב ספקיות אינטרנט להתקין מעין "קופסאות שחורות" האוגרות את המידע ומנתחות את הרגלי הגלישה של הפרט; באופן זה יכולות הרשויות לעקוב אחרי אדם חשוד בעזרת מיקומו הנקלט מהטלפון הנייד שברשותו. בחודש יולי האחרון פורסם בישראל תחקיר המאשים את המדינה במעקב אחרי אזרחים המפרסמים תכנים מחשידים בטלפון או באינטרנט, תוך שימוש בביטויים דוגמת "אל קודס", "המדינה הציונית" וכו', ואף מבצעת מעצרים בעקבות זאת. בתגובה לתחקיר הגישו מספר שרים בממשלת ישראל שאילתות לשר הביטחון המאשימים את הצבא הישראלי בריגול ובניטור בלתי חוקיים אחר אזרחים.
בית-המשפט העליון של ארצות-הברית סירב לפסוק בסוגיית הצורך בצווי חיפוש, כאשר גורמי האכיפה במדינה מבקשים גישה למידע המצוי בטלפונים סלולריים. בעוד שה-Stored Communications Act דורש קיומה של עילה מספקת (probable cause) לצורך הנפקת צו חיפוש, המשטרה יכולה דה-פקטו לקבל צו חיפוש בדרך פשוטה יותר, בלא צורך לעמוד בתנאים הקפדניים של החוק, אם היא מצהירה בפני בית-המשפט על קיומו של בסיס סביר להאמין שהמידע יהיה רלוונטי לחקירה. במקרה שהובא בפני בית-המשפט טען העותר כי זכותו לפרטיות מופרת בשל היעדרה של ביקורת שיפוטית הבוחנת את העילות למתן צו זה. סוגייה זו מדגימה את הפער בין הקדמה הטכנולוגית והאפשרויות המתקדמות להעברת מידע לבין החקיקה הקיימת והצורך בהגנה יתרה על הזכות לפרטיות. כך, למשל, הליך חקיקתו בישראל של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח-2007 (הידוע בעיקר בשם "חוק האח הגדול") לווה בביקורות רבות; בעקבות עתירה לבג"ץ בשנת 2012, נקבע כי על אף שהחוק פוגע בזכות לפרטיות מדובר בפגיעה מידתית, ועל-כן אין לפסול אותו אלא לפרשו בצמצום: במקרים בהם מבקשים צווי חיפוש, יש להוכיח חשד או עבירה ממשיים.
ממשלת סין כשלה שוב בניסיונותיה לעודד חקיקה שתמגר את השימוש בעינוי כשיטה להוצאת מידע מעצורים או כאמצעי לגיטימי להשגת הודאה. דו"ח שפִּרסם Amnesty International – ארגון בינלאומי הפועל למניעת הפרות של זכויות אדם ברחבי העולם – מעלה את החשד כי עורכי-דין לזכויות אדם אשר אמונים על ייצוג עצורים שחוו עינוי, עוברים בעצמם מסכת התעללויות הכוללת הטרדות בלתי פוסקות, איומים לחייהם, שלילת רישיונם ואף עינויים. על-אף שנעשו מספר ניסיונות להעברת חקיקה אשר אוסרת עינויים, כך טוען הארגון, הבעיה העיקרית נעוצה בהיעדרה של חקיקה ראשית וברורה האוסרת על עינויים באופן קטגורי. יתרה מכך לא נראה כי קיימת הגדרה ברורה לפעולת העינוי בחקיקה הסינית. לשם ההשוואה, ההגדרה הבינלאומית למונח "עינוי" נקבעה בסעיף 1.1 לאמנת האו"ם נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים (CAT). ההגדרה נוקטת בלשון עמומה ורחבה במטרה לכלול כמה שיותר מקרים שעלולים לעלות לכדי עינוי. ישראל אוסרת על שימוש בעינויים ככלי חקירתי, אולם בשנת 1987 התירה ועדת לנדוי אמצעי להשתמש במספר מצומצם של פעולות חקירה מיוחדות, ואלו לא ייכנסו להגדרה האסורה של עינוי; עד שבשנת 1999 קבע בג"ץ שגם פעולות אלו אסורות.
בית-המשפט לערעורים של ארצות-הברית (9th circuit) פסק שהמתנה ארוכה מאוד בין מועד מתן גזר-דין מוות לבין מועד ההוצאה להורג אינה מפרה את התיקון השמיני לחוקת ארצות-הברית, האוסר על "עונש אכזרי ויוצא דופן". בכך הפך את החלטתה של הערכאה הקודמת (district court – central district of California), אשר קבעה שפרק הזמן הארוך מטיל דופי חוקתי במערכת עונש המוות במדינת קליפורניה. מבין כל מדינות ארצות-הברית מובילה מדינת קליפורניה במספר האסירים שנגזר עליהם עונש מוות, ושממתינים לביצוע גזר-הדין. נושא עונש המוות שנוי במחלוקת ברחבי ארצות-הברית. כך, למשל, בית-המשפט האזורי (district court) במדינת יוטה דחה את ערעורו של נידון למוות על עונשו בחודש שעבר; ובמדינת אוקלהומה בית-המשפט לערעורים פליליים עצר את ביצועו של גזר-דין מוות באמצעות צו חירום, מספר שעות לפני ביצועו. בישראל עלה באחרונה עונש המוות לדיון ציבורי בעקבות הצעת חוק לתיקון חוק העונשין, לפיה ניתן יהיה לגזור עונש-מוות על מורשע ברצח על רקע פעולת טרור. ההצעה עוררה דיון ציבורי בנושא ונדחתה ברוב קולות במליאת הכנסת בחודש יולי השנה.
ארגון הפועל נגד הפלות עתר לבית-המשפט העליון של ארצות-הברית, מתוקף סעיף 4 לחוק חופש המידע (FOIA), לשם קבלת נגישות למידע על אודות מדיניות הקליניקות הרפואיות שעוסקות ב"הורות מתוכננת" (הפריית מבחנה) ומקבלות תקצוב מהמדינה. בית-המשפט דחה את הבקשה לעיון במסמכים מבלי לנמק, מלבד קביעתו כי העותרים לא פירשו את דבר החקיקה באופן הראוי, זאת אף שסעיף זה לא פורש מעולם על-ידי בית-המשפט העליון. לשם ההשוואה: בית-המשפט העליון הישראלי נדרש לסוגיית הגבלות חוק חופש המידע, והתווה את המנעד הראוי בנוגע לחריג "הדיונים הפנימיים" על-פי סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, לפיו חוק חופש המידע לא חל על דיונים פנימיים וחוות דעת פנימיות; וכן קבע כי חריג "השיבוש" בסעיף 9(ב)(1) לחוק, מאפשר לרשות להימנע ממסירת מידע אם המידע עשוי לשבש את פעילותה התקינה או יכולתה של הרשות לבצע את תפקידה.
השתתפו בהכנת הסקירה: קורל קרטנשטיין, אביב להט, מתן סטמרי, אבינדב פרויס, ערן בן גל.
ערך: תומר קנת.
אתר משפט ועסקים 