רשימה זו מתמקדת באופן שבו יש לפרש חוזים בשים-לב לתיקונו של סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. על בית-המשפט לתת משקל מהותי ללשון החוזה, וזאת כנגזרת של עקרון חופש החוזים, שהינו עקרון-על בדיני חוזים. עקרון חופש החוזים מתבטא אף בזכותם של הצדדים לחוזה ליהנות מהגנה מפני התערבות שיפוטית מיותרת בהסכמות החוזיות. קיים מתח בין הגשמת רצון הצדדים, כפי שהוא עולה מהטקסט החוזי, לבין תפיסת הפרשנות התכליתית, כפי שזו משתקפת ברטוריקה של הלכת אפרופים, על-אף הנסיונות להציב לה "תמרורי אזהרה" בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין ארגון מגדלי ירקות. הגם שהלכת אפרופים אינה שגויה, הרטוריקה של הלכה זו בעייתית, היות שהיא מאפשרת לבית-המשפט להתערב בתוכן החוזה אף כאשר אין הצדקה לכך. כאשר מדובר בחוזה כתוב, אל לו לשופט-הפרשן להתחיל את התהליך הפרשני או להמשיכו בהסתמך על כל מקור שאליו תוביל אותו האינטואיציה שלו. עליו לפתוח תמיד את התהליך הפרשני בלשון החוזה ובמה שמשתמע ממנה.

במסגרת פרק ד של רשימה זו מוצע מודל לפרשנות חוזה שיש בו כדי להגשים את עקרונות-היסוד של דיני החוזים. על-פי המודל המוצע, פנייה לנסיבות אפשרית, אולם זו תיעשה רק לאחר בחינת לשון החוזה ובהתקיים תנאים מסוימים. המודל המוצע נבדל מגישת הפרשנות התכליתית בכך שהוא נותן משקל מכריע ללשון החוזה בעת פרשנותו. עם זאת, אין מניעה שהצדדים יביאו את ראיותיהם בדבר הנסיבות החיצוניות לחוזה גם אם לשון החוזה ברורה ומפורשת, שכן סעיף 25(א) לחוק החוזים אינו קובע מגבלה ראייתית. לגישתנו, סעיף זה קובע מגבלה מהותית שלפיה השופט-הפרשן יוכל להיזקק לנסיבות החיצוניות לצורך פרשנות החוזה רק במקרים מיוחדים שבהם הוכיח צד לחוזה כי לשון החוזה אינה משקפת את אומד-דעתם של הצדדים. לטעמנו, על אותו צד לעמוד בנטל ראייתי מוגבר לצורך הוכחת טענתו זו. לא למותר לציין כי המודל הפרשני המוצע שונה גם מגישת "שני השלבים" שנהגה עד הלכת אפרופים, שלפיה בשעה שלשון החוזה ברורה קם מחסום ראייתי המונע את הצדדים מלהביא את ראיותיהם בדבר הנסיבות החיצוניות לחוזה.

להורדת המאמר המלא 

Do the Parties Regain Control Over Their Contract Following the Amendment Number 2 to Contract Law (General Section) 1973?

Yoram Danziger, Zvi Matzkin

 This article focuses on the interpretation of contracts in light of the amendment to section 25(a) of Contract Law (General Section), 1973.  A court must give substantive weight to a contract’s plain meaning, as dictated by the freedom of contract, a fundamental principle of contract law.  Freedom of contract protects the parties from unnecessary judicial intervention in the interpretation of a contract’s terms. Tension exists between giving full effect to the will of the parties as expressed in the contract’s text and the purpose-oriented style of interpretation set forth in Apropim, despite an attempt by the Supreme Court to curb its range with In re Vegetable Growers Association.  Although Apropim was correctly decided, its dicta suggest a form of interpretation that allows for judicial intervention in a contract’s interpretation even where it is unwarranted. When interpreting a written contract, a judge may not look to any source he chooses for indications of the parties’ intent.  A judge must begin his inquiry with the text of the contract.  In Part IV of this article, we propose a model for contract interpretation in line with the fundamental principles of contract law. Following our model, a judge may look to extrinsic evidence, but only after an examination of the contract’s language and other conditions are met.  Our model differs from Apropim’s purpose-oriented approach by deferring to the text where the language is clear.  Yet, even if the terms of a contract are unambiguous, the parties are not precluded from presenting extrinsic evidence, as section 25(a) does not set evidentiary limits.  According to our approach, section 25(a) directs a judge to limit his reliance on extrinsic evidence to instances where a party has proved that the contract’s plain meaning does not reflect the intention of the parties.  It is our opinion that an increased burden of proof should be placed on a party seeking to establish such a claim.  Our proposed model also differs from the two-part test used prior to Apropim, which completely bars extrinsic evidence if a contract is facially unambiguous.