מדוע דווקא בשנת 1992 צלח הניסיון להעביר בכנסת את חוקי-היסוד על זכויות האדם, אף שכל הנסיונות הקודמים לעשות זאת נכשלו? לאורך השנים הושמעה ביקורת רבה על הליך החקיקה של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק. חלק מהביקורות מבקשות לענות על שאלה זו בטענה כי חברי-הכנסת לא הבינו כלל את משמעות החוקים, ולא הבינו את כוחם של חוקי-היסוד להעניק לבית-המשפט סמכות ביקורת שיפוטית על חוקיה של הכנסת. עם זאת, הסתכלות מעמיקה יותר על הליך החקיקה, תוך בחינה יסודית ורחבה שלו, מציגה תמונה אחרת. תמונה זו מראה בבירור כי לא הייתה זאת הצבעה מקרית. חוקי-היסוד התקבלו בכנסת לאחר דיונים רבים ומפורטים, תוך הבנה מלאה של חברי-הכנסת בדבר הביקורת השיפוטית והשפעתה העתידית.

המאמר סוקר את הליך חקיקתם של חוקי-היסוד תוך בחינת הפרוטוקולים הרבים של דיוני המליאה והעבודה הרבה שנעשתה בוועדות הכנסת, בחינת הפרוטוקולים של ועדת השרים בראשות דן מרידור, שישבה לא פחות משבע-עשרה פגישות ודנה בנושא הביקורת השיפוטית והזכויות החוקתיות, בחינת המשא-ומתן העיקש שניהלו חברי-הכנסת מהסיעות השונות מתוך מטרה להיערך לביקורת השיפוטית המוענקת על-ידי חוקי-היסוד, ובחינת הסיקור התקשורתי וחשיפת הציבור להליך שהתנהל. בדרך זו המאמר מציג את התמונה הרחבה, תוך הצגת עובדות ברורות העולות מבחינת ההליך ובמיוחד מנסיונו האישי של יוזם הצעות החוק – פרופ' אמנון רובינשטיין.

להורדת המאמר המלא