המאמר הוא ניתוח משפטי של חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, ושל הפסיקה שדנה בסעיפיו. החוק נמצא במוקדו של דיון ציבורי, ובין היתר מייחסים לו פגיעה במעמד המורה; יצירת אי-שוויון על-ידי מתן כלים משפטיים בידי הורים מבוססים ומשכילים המאיימים בנקיטת הליכים כלפי מורים ומורות, מנהלים ומנהלות; פגיעה בזכות לחינוך על-ידי השארתם של תלמידים ותלמידות אלימים או מפריעים בבית-הספר; יצירת "משפטיזציה" של התהליך החינוכי; יצירת אווירה לעומתית בבית-הספר, ועוד ועוד.

המאמר מציג בחלקו הראשון את הקונפליקטים סביב כניסת "שיח הזכויות" המשפטי/הפילוסופי אל בית-הספר: היותו שיח לעומתי של הגנה, המתאים יותר למסגרות גדולות; והקונפליקט בין הזכות לחינוך, הזכויות בחינוך והזכויות באמצעות החינוך, בהינתן שבית-הספר מחויב לכולן למרות הסתירות המובְנות ביניהן. כל זה בראי הילדוּת כתקופה אותנטית הראויה לטיפוח ולהגנה, אך גם להכרה ולכבוד.

לאחר-מכן המאמר מציג תשתית משפטית ומתאר את שורשיו של חוק זכויות התלמיד באמנה הבין-לאומית לזכויות הילד, שאושררה על-ידי ישראל, ובהצעת חוק זכויות התלמיד, כמו-גם בדוח ועדת רוטלוי ליישום האמנה בדין הישראלי. הניתוח מגלה כי חוק זכויות התלמיד מפחית מן הזכויות הכלולות באמנה ובהצעת החוק שקדמה לו. הדבר ניכר במיוחד בהשמטת טעמי ההפליה של מגדר, דת ומוצא אתני, בפירוט דל יותר של חובות המדינה בהקשר של חינוך חינם, ברמת השיתוף הנמוכה יותר של תלמידים ותלמידות בהחלטות הנוגעות בהם, ובאי-הקמת גוף סטטוטורי להגנת זכויותיהם של תלמידים ותלמידות. אך למרות הסתייגויות אלה, החוק תורם תרומה חשובה למשפט הזכויות, ליישום האמנה הבין-לאומית, למשפט הציבורי והחוקתי של ישראל, וכמובן למיסוד זכויותיהם של תלמידים ותלמידות. החוק ממסד לראשונה את הזכות לחינוך בחקיקה ראשית (סעיפים 1 ו-3), מגן על תלמידים ותלמידות מפני הפליה (סעיף 5), מבטיח קיום הליך הוגן בהרחקה ממוסדות חינוך (סעיפים 6–8), מקל מאוד את האפשרות לגשת לבחינות-בגרות (סעיף 9), מגן מפני ענישה גופנית או משפילה (סעיפים 10–11), ומחיל את רוב סעיפיו על החינוך המוכר שאינו רשמי (סעיף 16), אשר הולך וגדֵל בהיקפו.

בהמשכו המאמר מנתח את כל 86 פסקי-הדין של בתי-משפט בישראל שעשו שימוש בסעיפיו של חוק זכויות התלמיד מאז נחקק ועד תחילת שנת 2011. מן הניתוח מתברר כי הטענות כלפי חוק זכויות התלמיד היו מוגזמות ביותר, לפחות בנוגע ליישום המשפטי. אין ראיות לשימוש בחוק להגנה על תלמידים מפריעים או לניצולו לרעה על-ידי הורים מבוססים. בתי-המשפט מגבים החלטות פדגוגיות, ומגבילים את עצמם לפיקוח על הוגנוּת ההליכים ועל יישום כללי הצדק הטבעי. הממצא המרכזי הוא השימוש התכוף שבתי-המשפט עושים בסעיפים ההצהרתיים על הזכות לחינוך, המופיעים בתחילת החוק, ליצירת משפט מבוסס-מקרים (case law) של יישום וביסוס של הזכות לחינוך, תוך הגנה על קבוצות מוחלשות בחברה הישראלית, בפרט בנושאים של הסעות, אפשרות גישה לחינוך מיוחד וטיפול בהפליה ובהדרה של מיעוטים. כמו-כן יש הפעלה של החוק בבתי-ספר מוכרים שאינם רשמיים. ניכר כי האפשרות לדון בעתירות של זכויות ברמת בית-המשפט המחוזי (באמצעות כּלֵי העת"מ והעמ"נ) מעשירה את משפט זכויות התלמיד בישראל. עם זאת, בניגוד למדינות אחרות, חסר כאן עדיין דיון משפטי על חופש הביטוי וההתארגנות של תלמידים, על מרכיבים של ענישה שאינה גופנית, ועל מימוש הזכות לחינוך בבתי-ספר אשר נמנעים מתוכני לימוד אוניוורסליים ופוגעים בכך באפשרויות הבחירה של בוגריהם ובוגריהן.

להורדת המאמר המלא