מבחר של השינויים הבולטים שהתחוללו בדיני הקניין בשישים שנות קיום המדינה הוא מטבע הדברים סובייקטיבי. בעיני המחבר, השינויים הבולטים הראויים לציון הם אלה: חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ביטל את המבנה הפיאודלי, העותמאני, של המקרקעין, והחליפו בחוק מקרקעין מודרני. כמו-כן אימץ החוק את העיקרון הקונטיננטלי של "שימוש לרעה בזכות", שנודעת לו השפעה על מגוון זכויות הקניין במקרקעין. להגנה החוקתית שנקבעה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הייתה השפעה מוגבלת על דיני המקרקעין בשל תחולתה הפרוספקטיבית. עם זאת, היא תרמה לצמצום האפשרות – שהייתה מקובלת בעבר – להפקיע מקרקעין מבלי לשלם פיצויים מלאים, וליישום עקרון השוויון בהקצאת מקרקעין על-ידי המדינה. בחקיקה ובפסיקה נקבעה זכות לפיצויים למי ששווי המקרקעין שלו נפגע עקב תוכנית מתאר (לא במסגרת הפקעה), והחריג העיקרי לכך הוא המקרה – הנדיר – שבו אין זה מן הצדק לפצות את הנפגע. התופעה הייחודית של הקיבוץ הולכת ונעלמת בימינו אלה מן הנוף הישראלי, ואיתה אנו מאבדים את הפוטנציאל המחקרי הנדיר של חברה ללא קניין פרטי. היחסים הקנייניים בין בני-זוג הושתתו – תחילה בפסיקה ולאחר-מכן בחקיקה – על עקרון השוויון, ובכך חוזק מאוד מעמדה הרכושי של האישה. הדיירוּת המוגנת (הסטטוטורית) הוגבלה בחקיקה, ויצירתה נהפכה לבלתי-אפשרית במבנים שנבנו לאחר שנת 1968. נזנחה האידיאולוגיה שליוותה את התנועה הציונית מראשית דרכה, שלפיה אין להקנות בעלות במקרקעי המדינה, ונקבעה בחקיקה אפשרות להמיר את זכותם של חוכרי דירות בבתים משותפים שנבנו על מקרקעי המדינה בזכות בעלות. החוק מאפשר להטיל על הבעלות הזאת את הגבלות העבירוּת שחלו על זכות החכירה שקדמה לה. במסגרת של בתים משותפים הלכו ורבו הנושאים שבהם הוכפפו בעלי דירות להחלטות הרוב. דבר זה גרם לכך שהאוטונומיה הרבה שממנה נהנה בעבר בעל דירה בבית משותף כורסמה בהדרגה, ועתה עקרון הרוב הוא ששולט במידה רבה בבית המשותף.

להורדת המאמר המלא