"שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן – לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ"( דברים א 15–16.)

מאמר זה עוסק בתרבות העצמאות השיפוטית של מערכת השפיטה בישראל, כפי שזו עוצבה לאורך שנותיה למן הקמתה ואף לפני כינונה. חלקו הראשון של המאמר מנתח את היסודות של עקרון אי-התלות של המערכת השיפוטית, תוך בחינת ההסדרים הקיימים בישראל לצורך שמירה על אי-תלות זו. במסגרת זו המאמר מנתח גם את יחסי-הגומלין בין נשיא בית-המשפט העליון ושר המשפטים בכל הקשור לאחריות לניהולה של מערכת השפיטה ולמינוי שופטים. המאמר בוחן את תהליך בנייתה של תרבות העצמאות השיפוטית בישראל תוך התייחסות גם להפרות של עקרון אי-התלות במהלך השנים.

חלקו השני של המאמר בוחן את ההיבט המהותי של השפיטה ואת מעמדם של בתי-המשפט בחברה הישראלית. המאמר בוחן את האקטיביזם השיפוטי לסוגיו וכן את הדרכים לפתור את סוגיית תיחומם של הגבולות שבין הרשות השופטת לרשויות האחרות בעקבות המחלוקת בדבר מקומם של בתי-המשפט בחברה. המאמר מציג פתרונות אחדים לסוגיה זו. פתרון אחד הוא גישת הכיול המדויק, שמטרתה למנוע התערבות של בתי-המשפט כאשר זו גורמת לשיבוש מהותי ביחסי-הגומלין בין הרשות השופטת לבין הרשויות המבצעת והמחוקקת. פתרונות נוספים כוללים אימוץ של המודל המצהיר של הביקורת השיפוטית, וחזרה למודל הקלסי של זכות העמידה תוך קביעת חריגים שיאפשרו זכות עמידה במקרים מיוחדים. המאמר בוחן גם דרכים לבלימת שחיקתה של קרן האשראי השיפוטית, בדמות אמון הציבור בבתי-המשפט, שהתרחשה עקב התעצמות תפקידם של בתי-המשפט בחברה הישראלית.