ביקורת קשה הוטחה כנגד בית המשפט העליון בישראל על כי אינו עושה די לקידומן של הזכויות החברתיות על דרך ההכרה בהן כזכויות חוקתיות. נטען כי מהפיכת זכויות האדם הינה לעשירים ולא לחלשים בחברה. הוסבר כי אין הבדל מהותי בין זכויות האדם החברתיות לזכויות האזרחיות-פוליטיות. אלה כאלה מטילות חובות עשה ולא תעשה כאחד על המדינה.

מאמר זה מבקש לנקוט עמדה שונה דרך התמקדות בזכות לבריאות. עמדתי היא כי לא ראוי שבית המשפט ייזום את ההכרה במעמדה החוקתי של הזכות לבריאות. עליו להותיר מלאכה זו בידי הרשויות הנבחרות לאור אפיונה הדומיננטי של הזכות לבריאות כזכות המחייבת מימון ציבורי מסיבי. שעה שהחלטותיהם של בתי המשפט נושאות פעמים רבות השלכות תקציביות, התערבותם היא בדרך כלל בשולי התקציב. לעומת זאת, עצם ההכרה בזכות לבריאות כחוקתית, בהעדר הכרה מפורשת שכזו מצד הרשות הנבחרת, משמעה שריון חלקים משמעותיים מתקציב המדינה לזכות לבריאות. על בית המשפט להימנע מהתערבות שכזו בתקציב המדינה בשל מעמדו החוקתי המיוחד של התקציב. עקרונות כבדי משקל של מנדט, חירות, יעילות, מומחיות, אחריות והפרדת רשויות מחייבים הותרת ענייני תקציב בידי הרשות הנבחרת. גם הניסיון ההשוואתי היסטורי מלמד כי התערבותם של גופים שלטוניים, שאינם נבחרים, בענייני תקציב ובעיצובה של מדיניות הרווחה סופה שהביאה לנזקים מוסדיים בלתי הפיכים לאותם מוסדות. הקשר ההדוק בין אי מעבר חוק תקציב לבין התקיימותן של בחירות בשיטות פרלמנטאריות מחזק מסקנה זו. המאבק החברתי צריך להתמקד בהכרה במעמדן החוקתי של זכויות חברתיות על ידי הרשויות הנבחרות, ולא בית המשפט.

 להורדת המאמר המלא 

Healing the Budget's Ill's or Budgeting for the Healing of the Ill is the Constitutional Dilemma 

Rivka Weill

Constitutional scholars have overwhelmingly criticized Israel's Supreme Court in recent years for not recognizing social rights as enjoying constitutional protection.  It has been argued that the constitutional revolution was directed at the rich rather than the weak. It has been further suggested that there is no substantial difference between social rights and civil-political rights. Both groups of rights impose positive as well as negative obligations on the state. Yet, the Supreme Court has broadly interpreted constitutional rights to include non-enumerated civil and political rights, but not social ones.

This article argues that the above criticism is unjustified. It focuses on the right to health care to assert that the Court should not initiate the recognition of social rights as constitutional. Rather it should leave this decision to the Knesset.  Since the right to health care requires heavy public funding such decision must be left to the elected bodies. While many of the courts' decisions have budgetary implications, their intervention is usually legitimate only if it has low impact on the budget. In contrast, the very recognition of the right to health care as constitutional would entail entrenching major parts of the budget in favor of health care. The Court should avoid intervening to such an extensive degree in the budget due to the budget's special constitutional status.   First order principles of separation of powers, accountability, mandate, freedom, specialization and efficiency require leaving the power of the purse with the elected assemblies.  Comparative constitutional experience suggests as well that when unelected bodies have tried to intervene in budgetary and welfare decisions their powers were severely and irreversibly impaired. This conclusion is all the stronger in parliamentary systems like Israel that impose elections when the government fails to pass its proposed budget in parliament. The struggle for the recognition of social rights as constitutional should be directed at the Knesset and not Israel's Supreme Court.