חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק בשנת 1994 לאחר שנים רבות של נסיונות והצעות לחקיקה בנושא הבטחת שירותי בריאות לתושבי המדינה. החוק אינו מטיל על המדינה את החובה להבטיח את שירותי הבריאות, אלא מגלגל אותה על קופות החולים כספקות יחידות של זכות זו, כאשר אחריותה של המדינה מתבטא במימון חלקי, ההולך ופוחת עם השנים.

בחוק ביטוח בריאות ממלכתי יש מספר אי בהירויות, בין במכוון ובין בשוגג. כך, למשל, קיימת אי בהירות בשאלה מי הוא תושב הזכאי לשירותי הבריאות בישראל. החוק גם אינו קובע שיעור מינימלי קבוע של הממשלה במימון שירותי הבריאות, אלא משאיר זאת, למעשה, להחלטותיה של כל ממשלה. כמו כן החוק מאפשר לשנות את מקורות המימון, שהממשלה היא אחד מהם, ואכן כך נעשה וכפי שניווכח, חלקה של הממשלה הולך ופוחת. התוצאה היא שחלק משמעותי מנטל המימון של שירותי הבריאות הועבר לכתפי המבוטחים, מה שגרם לכך שלחלק מהמבוטחים אין, למעשה, גישה לשירותי בריאות, גם לאלה הכלולים בסל הבריאות. זוהי פגיעה בכבודו של אדם, וספק אם תואמת את העקרונות שנקבעו בחוק ביטוח הבריאות הממלכתי עצמו.

החוק אינו מאפשר לכפות על קופת חולים לתת שירותים במקום כלשהו, ובכך אינו עונה על השאלה של נגישות לשירותי בריאות במקומות בהם לא תימצא קופת חולים שתרצה לתת שירותים.

חוק זכויות החולה נותן, בעקיפין, לגיטימציה ליצירת הפליה במה שנוגע להוספת שירותי בריאות לסל שירותי הבריאות, אף כי יתכן שאין מנוס מהצורך בהפליה כזו.

כלי התקשורת עוסקים רבות בסל שירותי הבריאות, שהפך במקרים רבים מדיון מקצועי גרידא לויכוח פוליטי, אך לא רק נושא זה מהותי במה שנוגע לזכות התושב לשירותי הבריאות. יש מקום לדון גם בשאלות אחרות, עליהן החוק אמור לתת תשובה, ומוטב לדון ולהחליט בהם מראש ביישוב הדעת בצורה מקצועית, ולא להמתין עד אשר יתפרצו במלוא חריפותם, ומדיון מקצועי יהפכו למחלוקות פוליטיות, וכל החלטה שתתקבל באופן זה תהיה בחינת כיבוי שריפה, שלא תמיד יצלח ושלא מתוך תכנון ושקולים מחושבים וברורים.

 להורדת המאמר המלא 

The Right to Health Services – Its Application in Israel 

David A. Frenkel

The National Health Insurance Law was enacted in Israel in 1994 following many years of failed attempts to legislate that subject in Israel.

The 1994 law does not oblige the State to provide health services. It imposes that function

on the Sick Funds, as the only providers of health services obtained under the law. The responsibility of the State is limited to partial financing.

Some expressions in this law, like who is a resident entitled to health services, are not completely clear. The law does not fix the minimal amount or portion that the government have to finance these services, but leaves it to the discretionary decisions of each government. As a result the government part is getting lesser from to time and a more substantial part of the financing sources is borne by the patients. One of the outcomes of such a situation is that not everyone may enjoy, in practice, the right to all health services described in the law.

The first part of this article gives the historical background and describes the bills and attempts carried out before the 1994 law was passed, including the principles and ideas behind them. The second part of the article analyses the principles and contents of the law, including the financial sources of the services, and the flaws that should be taken into consideration and amended without any further delay.