ג'נין ג'נין הוא הסרט אשר ביים והפיק מוחמד בכרי בעקבות הקרב במחנה הפליטים בג'נין במבצע "חומת מגן". הסרט, שכלל שקרים וכזבים, היה מושא להתדיינות משפטית שכללה שלוש מערכות. לאחרונה נתן בית המשפט העליון את פסק הדין בערעורו של בכרי. פסק הדין מסיים את המערכה השלישית בפרשה ארוכת שנים זו. פסק הדין עסק בשאלת אחריותו של בכרי להקרנות של הסרט ולהעלאת הסרט ליוטיוב על ידי צד שלישי. נקבע כי הסרט הוא לשון הרע, וכי התביעה לא התיישנה, מאחר שעותקים של קלטות הסרט היו נגישים לכל אורך התקופה. נוסף על כך מצא בית המשפט את בכרי אחראי גם לפרסום ביוטיוב על ידי צד שלישי, אף שלא הוא העלה את הסרט לאתר. זאת, מאחר שהוא היה יכול לִצפּות תוצאה זו ולמנוע את המשך הצגת הסרט באתר, באמצעות שליחת מכתב דרישה מטעמו כבעל הזכויות בסרט.
הרשימה תטען כי אף שיש לברך על הטלת אחריות על בכרי לפרסום לשון הרע ועל חיובו בפיצוי הנפגע, הניתוח בפסק הדין הוביל לשתי מסקנות שעלולות להוביל להשלכות קשות על דיני האחריות ללשון הרע מבחינה מערכתית וכן על נתבעים בפועל ובכוח. הרשימה תבקר את קביעת בית המשפט בשתי סוגיות. ראשית תטען הרשימה כי הטלת אחריות על המפרסם לניקוי המרחב הציבורי מההקלטות הכוללות לשון הרע כתנאי להפסקת מרוץ ההתיישנות אינה מאזנת כראוי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש ביטוי, ועלולה להוביל למצב של אחריות נצחית. הרתעת המפרסם ומימוש המטרה התרופתית של דיני לשון הרע יכולים להתממש באמצעות פיצוי נפרד לכל פרסום. באשר לפרסום במרחב הדיגיטלי, אומנם אין להקל ראש בהימשכות הנזק ובנזקי לשון הרע של פרסום מקוון, אולם לעניין זה הפתרון מצוי בצו שיפוטי שיופנה כלפי גורמי הביניים – אתרי המרשתת ומנועי החיפוש – ויורה להם להסיר את התכנים.
הסוגיה האחרת שאותה תבקר הרשימה היא הטלתה הלכה למעשה של חובה על המפרסם לנקות את המרחב הדיגיטלי מפורמטים של פרסומי צדדים שלישיים במדיה דיגיטלית, כגון אתרי מרשתת. הרשימה תטען כי הרחבת אחריותו של מפרסם לשון הרע לתכנים עוולתיים שהועלו מחדש על ידי צד שלישי ויצירתה של חובה חדשה לנטר את המרחב הדיגיטלי הן מרחיקות לכת. הרחבת גבולות האחריות גם אינה עולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות של בית המשפט העליון בתחום לשון הרע. היא אף אינה מאזנת באופן מידתי בין חופש הביטוי לכבוד הנפגע, ועלולה להוביל לאפקט מצנן. הרשימה תטען כי הרחבת אחריותו של המפרסם להעלאת הפרסום למרחב הדיגיטלי על ידי צד שלישי אינה הפתרון לפגיעה בכבוד הנפגע, מאחר שהמפרסם המקורי אינו המונע היעיל של התפשטות לשון הרע לאחר פרסומה.
פתרון אחד הוא אימוץ מנגנון של "הודעה והסרה". פתרון זה מטיל למעשה אחריות שילוחית על גורמי הביניים אם הללו לא יסירו תכנים שהתברר כי הם לשון הרע. אולם פתרון זה יוביל רק לסעד של הסרה, ולא לפיצוי הנפגע.
לפיכך חלק מרכזי ברשימה יתמקד בפתרון אחר, והוא חיובו של הגורם שהעלה שוב את התוכן העוולתי בפיצוי הנפגע. אולם גורם זה חוסה פעמים רבות תחת מעטה של אנונימיות, ואין כיום הסדר בדין המאפשר את חשיפת זהותו. רשימה זו תטען כי יש לבחון מחדש את האפשרות להתיר חשיפה של מעוולים אנונימיים. הרשימה תציע להביא לידי שינוי הדין הפוזיטיבי בנוגע לחשיפת משתמשים מעוולים אנונימיים, ותציג מסגרת לחשיפה כזו. מסגרת זו חשובה כיום יותר מתמיד, בצל ההתגברות של נזקי הביטוי האנונימי המתאפשרת בעידן הדיגיטלי. זאת, בפרט בעידן של חברת האלגוריתמים, המאורגנת סביב החלטות שרבות מהן מתקבלות על ידי ישויות בינה מלאכותית המחקות התנהגות תבונית לפי דפוסים שנלמדו ממערכי נתונים נרחבים. ישויות אלו יכולות ליצור ולהפיץ ביטויים באופן עצמאי, והן מאתגרות את ההצדקות המסורתיות לזכות לחופש ביטוי.
חשיפת מעוולים אנונימיים תוביל להרתעתם ולמימוש המטרה התרופתית של דיני לשון הרע באמצעות הטלת פיצוי על אותם מעוולים אנונימיים.
הפתרונות המוצעים במאמר יביאו לידי איזון בין מניעת פגיעה נצחית בכבוד, במוניטין ובחופש הביטוי של הנפגע, מחד גיסא, לבין מניעת אחריות נצחית ואפקט מצנן רחב מדי שיפגע בחופש הביטוי של הפוגע, מאידך גיסא.
ד"ר מיכל לביא היא מחברת הספר אחריות מתווכי תוכן לעוולות ביטוי: הקשר חברתי, משפט וטכנולוגיה (2018); עמיתת מחקר בכירה במרכז הדר ז'בוטינסקי לחקר בין־תחומי של שוקי הון, משברים וטכנולוגיה.
אזכור המאמר: מיכל לביא "אחריות לנֶצח? בעקבות ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י" משפט ועסקים ל 51 (2025).
Eternal Accountability? The Implications of the Bakri v. Magnagi Ruling | Michal Lavi (Vol. 31)
The film Jenin, Jenin was directed and produced by Mohammad Bakri, following the battle in the Jenin refugee camp during Operation Defensive Shield. The film, which included falsehoods and fabrications, was the subject of legal proceedings spanning multiple court cases. Recently, the Supreme Court issued a ruling on Bakri's appeal, concluding the third phase of this long-standing saga.
The court's decision addressed the question of Bakri's liability for screenings of the film and its upload to YouTube by third parties. The film was deemed defamatory, and the lawsuit was found within the statute of limitation. Therefore, it was not time-barred, as copies of the film remained accessible from the date of the film's initial screening. Furthermore, the court held Bakri responsible for the YouTube publication by a third party, even though he did not personally upload the film. This was based on the rationale that Bakri, as the rights holder, could have reasonably foreseen and prevented the film's ongoing online dissemination by sending a cease-and-desist letter.
The Article argues that while the Supreme Court's decision to impose liability on the publisher for defamation and require compensation for the victim is desirable, the analysis in the court's decision has led to two conclusions that could have severe systemic implications for defamation law and on potential defendants. The Article criticizes the court's determinations on two key issues. First, the Article contends that imposing on the publisher the responsibility for removing recordings containing defamatory content from the public sphere as a condition for tolling the statute of limitations does not properly balance the right to a good name against the right to free expression and may lead to a situation of perpetual liability. Deterring the publisher and achieving the remedial goals of the Defamation Law can be accomplished through awarding a separate compensation for each instance of publication. As for online publications, while the prolonged harm and damage from digital defamation should not be underestimated, the solution lies in judicial orders directed at intermediaries—internet websites and search engines—instructing them to remove the offending content.
The other issue the Article criticizes is the de facto imposition of a duty on the publisher to remove third-party defamatory content from the digital sphere, such as that posted on internet websites. The Article argues that expanding a publisher's liability to cover defamatory content re-uploaded by a third party and imposing a new duty to monitor the digital sphere are overly broad measures. Moreover, such expansion of liability boundaries does not align with previous Supreme Court rulings in regard to the Defamation Law. It further fails to strike a proportionate balance between freedom of expression and the injured party's dignity and may lead to a chilling effect. Accordingly, the Article contends that broadening publishers' liability for third-party re-uploads is not the appropriate solution for protecting victims’ dignity, as the publisher is not the most effective cost avoider in preventing defamation dissemination.
One solution is the adoption of a "notice and takedown" mechanism, which has already been proposed in legislative initiatives and reflected in court rulings. This solution effectively imposes vicarious liability on intermediaries if they fail to remove content that has been determined to be defamatory. However, this solution results only in the remedy of removal, without compensation to the injured party.
Therefore, a central part of this Article focuses on an alternative solution – the obligation of the party who re-uploaded the tortious content to compensate the injured party. However, the person who re-uploads the content to the internet is often anonymous, and there is currently no legal framework that allows to unmask that person’s identity. This Article therefore argues that the possibility of unmasking anonymous tortfeasors should be reconsidered. The Article proposes to bring about a change in positive law regarding the unmasking of anonymous tortfeasors and presents a framework for such disclosure. Such a framework is more important than ever today, in light of the extent of the harm a tortious expression published online can cause given the ease with which it can be published and shared. This conclusion is further reinforced in the era of the algorithmic society, in which many decisions are made by artificial intelligence entities that mimic intelligent behavior according to patterns learned from extensive data sets. These entities can create and disseminate expressions widely and independently. Artificial intelligence entities also challenge the traditional justifications for the right to freedom of expression.
Unmasking anonymous tortfeasors will lead to their deterrence and the realization of the remedial purpose of the Defamation Law through the imposition of compensation on those anonymous tortfeasors. The solutions proposed in this Article strike an appropriate balance between protecting the dignity, reputation, and freedom of expression of the injured party on the one hand, and between preventing excessive perpetual liability and an overly broad chilling effect that would harm freedom of expression, on the other hand.
Suggested Citation: Michal Lavi, Eternal Accountability? The Implications of the Bakri v. Magnagi Ruling, 31 Runi. L. & Bus. 51 (2025).
אתר משפט ועסקים 