במאמר זה אבחן סוגיות הנוגעות בהגנתן של קבוצות במשפט הישראלי בראי המסגרת התיאורטית המוצגת בספרו של נתן לרנר על זכויות קבוצתיות והפליה במשפט הבין-לאומי. מסגרת תיאורטית זו מבהירה, כיצד נהפך המשפט הבין-לאומי בדבר זכויות האדם ממערכת המגינה על זכויות הפרט בלבד למערכת המגינה גם על קבוצות ומכירה בחשיבותן של זכויות קבוצתיות שונות, ובראשן זכויות אתניות, דתיות, לאומיות ותרבותיות. במאמר איישם מסגרת תיאורטית זו על מנת לבחון את ההגנה המוענקת לזכויות קבוצתיות בישראל. לאחר שאדון בקצרה במונחים "קבוצה ו"קבוצה מוגנת" בהתאם להגדרות שבחר לרנר, אבהיר מיהן הקבוצות העונות על הגדרה זו שהמשפט הישראלי בחר להגן עליהן, ואברר את אופי ההגנה המוענקת להן. אטען כי הקבוצות שהמשפט בחר להגן עליהן באופן הרחב ביותר הן העדות הדתיות המוכרות בישראל, ואראה כיצד הדבר בא לידי ביטוי בחקיקה ובפסיקה. כן אראה כי אף על פי שקבוצות אתניות, תרבותיות ולשוניות עולות בגדר המושג "קבוצה מוגנת" על פי לרנר, בחר המחוקק הישראלי להעניק להן הגנה קבוצתית פחותה, שחוּזקה אך מעט על ידי הפסיקה.

לקריאת המאמר המלא.