בישראל נרשם לאומו של כל תושב במרשם האוכלוסין. אולם מה הן ההשלכות של רישום הלאום על התושב הישראלי? האם הרישום עומד בקנה אחד עם הזכויות החוקתיות של הפרט בישראל? האם אדם יכול להיות "חסר לאום" או לכל הפחות להצהיר על כל לאום בתום לב? שאלות אלה, ורבות אחרות, נותרות ללא מענה בחקיקה, בספרות המשפטית ובפסיקה כבר עשרות שנים, ונדמה שהערפל המשפטי האופף את הנושא מציב את ישראל במקום בעייתי ביחס למגמת הביטול של רישום הלאום במדינות העולם הדמוקרטי. במאמר זה ננסה לענות על שאלות קריטיות אלה ולהפיג מעט מן הערפל המדובר. תחילה נסקור את תולדות התפתחותו של רישום הלאום בישראל, את המטרות המקוריות שהנחו את מקימי המדינה בקביעתו, ואת המטרה הסטטיסטית שיוחסה לו במפורש על ידי בית המשפט העליון. לאחר מכן נבהיר כיצד רישום הלאום הנוכחי אינו מגשים מטרות אלה, ובמקום זאת משליך מבחינה חוקתית-מהותית על חיי הפרט ופוגע בזכויותיו לכבוד ולשוויון. באופן דומה נבהיר מדוע הרישום אינו תואם עוד לזכות החוקתית של הפרט ל"שלמוּת נפשית", לחשיבות של תחושותיו הסובייקטיביות והגדרתו העצמית, או למעמד של זכויותיו החוקתיות לאוטונומיה ולחופש מצפון. בהמשך, לאחר שנערוך סקירה משווה מפורטת ביחס לרישום הלאום במדינות העולם, נשתמש בפרשת "הלאום הארמי" כמקרה בוחן להדגמת טענותינו. לבסוף נתאר הצעות שונות שלנו העשויות להפיג ולוּ מעט מן הערפל המשפטי השורר סביב הליך הרישום; נביע את דעתנו ביחס לאפשרות הרישום כ"חסר לאום", לרישום עוללים ולרישום זכאי חוק השבות; ונסביר מדוע לדעתנו תכליות דתיות-פוליטיות הן שעומדות בבסיס רישום הלאום בישראל, ולא תכליות סטטיסטיות או רב-תרבותיות.

להורדת המאמר המלא.