במאמר זה נטען כי הרטוריקה הרווחת במשפט הישראלי יוצרת את האשליה שהמשפט הישראלי מציע הגנה מקיפה וממשית מפני כל פגיעה בשלום הילד, ושטובת הילד היא שיקול מכריע בענייניו. לאמיתו של דבר לא מוצעת לילד אלא הגנה חלקית בלבד, בעיקר מפני אנשים בסביבתו האינטימית, אך לא כאדם שלם בעל זהות ובעל זיקות למשפחה ולקהילה, כפי שמתחייב מאמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. עוד נטען כי אף לטעמם של אלה המבקשים להגן על הילד במבודד ממשפחתו, בהתבסס על אתוס ליברלי-אינדיווידואליסטי של זכויות הילד, אין הדין הנוהג מגן על הילד כראוי – לא בתוך משפחתו ולא מחוץ לה. הסדר הגנת הילד במתכונת הקיימת בישראל עשוי טלאים-טלאים ואינו ראוי כמכלול. כדי להדגים את טענותינו, נצביע בפרקי המאמר על הכשלים הקיימים במשפט הנוהג בישראל בכל אחד מן השטחים העוסקים ברווחת הילד. כן נעמוד במאמר על הגישה האידיאולוגית-ההיסטורית באשר להגנת הילד בישראל ועל השפעתה בהווה, ובסיומו נביע עמדה בנוגע לשינוי היסודי הנדרש בדין הנוהג כדי להגן על שלום הילד באופן המיטבי.

להורדת המאמר המלא.